ספרו השלישי של אוריה שביט, מחבר האיש המת, בשר וספרי ילדים ועיון רבים.
לעומרי שלום,
אני מקווה שהמכתב שלי מוצא אותך, ומוצא אותך בטוב. אגש ישר לעניין. אני רוצה לבקש את מחילתך על המשגה החמור שעשיתי לפני שנים, ולתקן את העוול. אני מרגישה שאני חייבת לעשות זאת בפניך, מול עיניך. שנים רבות חלפו ואיני יודעת כיצד תגיב.
ייתכן שזו שגיאה, במצבי, לשלוח לך מכתב, ועוד בדרך פרה־היסטורית כזו, ולהעז לקוות שאזכה לפגישה איתך. השיניים של המלאכים רודפות אותי, הן אינן נותנות לי מנוח. הזמן דוחק. כמה הוא דוחק.
אני מתארת לעצמי שאתה יודע למה אני מתכוונת. בעצם, אולי אין לך מושג. הרי לו ידעת, היית נוהג אחרת, לא היית מניח לי. ב־1 באוגוסט, בשעה עשר בבוקר, נחכה לך בקפה לאומר בפרנקפורט. אתה ודאי זוכר, ואם לא, תמצא את הכתובת בקלות. הנה כי כן, עיניך הרואות, אחרי גלגולים אין־ספור, לא התרחקתי כל כך מהמקום שבו נפרדנו.
הזמן דוחק, דוחק!
כמובן, אדאג שמה שנדרשתי מזמן לעשות ייעשה גם אם לא תגיע וגם אם לא תהיה לי עוד האפשרות לעשותו. ובכל זאת, אני מקווה שתבוא. בכל לבי אני מקווה ומתפללת שתבוא.
הלוואי שהבורא הקובע את מהלכם של הדברים כולם יעשה שהמכתב יגיע למענו וניפגש.
שלך,
ורוניקה
