כמה שזה לוקח

הקול בטלפון דיבר במבטא שלא תאם לשפה, ובשפה שלא תאמה למקום. היה זה קולו של גבר צעיר, שנשמע מיד כשקטעתי את גרגורו של מכשיר הטלפון, בתחילתו של בוקר יום שישי, על השולחן במשרדי באוניברסיטה. הקול שאל באנגלית האם זה ד"ר אורי שפירא. קול צלול ויציב, ובכל זאת רחוק מאוד. וכשהוא השמיע את המילים "אתה מדבר עברית?" עניתי לו ב"כן" נבוך והמתנתי לסיום ההפוגה שנוצרה בינינו. "אני המזכיר השני בשגרירות," הוא אמר, והעולם סביבי נעלם כמו כדור של צלולואיד שנשרף באחת בבוהק גדול וממית. הוא אמר לי את שמו, לפני או אחרי שהציג את עצמו, לכך כבר לא שמתי לב, בניגוד גמור למנהגי, לכל מה שהורגלתי להקפיד עליו כל חיי. הדבר הבא שקלטתי היה שהוא אמר שהוא חושב שאני צריך להגיע לשגרירות, כי אני נדרש לאיזה עניין, ובהקדם. שלושה מסמרים צולבים שלא הותירו לי ספק, ברירה או נשימה. להגיע, נדרש ובהקדם. האם הוא אמר שקוראים לו ארבל, ארגוב, אורדן, מנור, מזור או מירן? ומה לגבי שמו הפרטי? אולי רונן, אולי ארנון, ומדוע לא רון? להגיע אני נדרש, ובהקדם. מתי תוכל להגיע? הוא חזר על הפועל, ואני עדיין שתקתי, עוצם את עיניי ומנסה להתרכז בטרם יפליגו המחשבות. סיכמנו שאהיה על הרכבת שיוצאת לפני הצהריים.