"יצירה מטלטלת, בוטה, עתירת ניואנסים ובכתיבה כל כך יפה שאפשר להשתגע. זה אולי הספר הכי מלוכלך שעבדתי עליו, אבל הכתיבה אותו נקייה כמו בית אחרי ניקיון פסח", כתב יותם שווימר, עורך ספרה השלישי של ורד זינגר, פומלו, והוסיף: "הוא שואב אותנו פנימה בזכות גיבורה שפשוט חייבים לקרוא עליה עוד ועוד ובזכות הלימה נפלאה בין הפיזי והנפשי, הנשגב והגשמי".
הגיבורה היא דינה קליין, הממונה על פניות הציבור באקדמיה ללשון העברית, אשר חייה מתערערים בלילה שבו היא מובהלת לבית החולים. בניתוח חירום ניצלים חייה, ובתקופת ההחלמה שב סהר, בעלה לשעבר ואב בתה החיילת, לגור איתה ולטפל בה.
דווקא כאשר כוחה ועצמאותה של דינה ניטלים ממנה, מתרחשים בזה אחר זה מופעים חריגים, המחלישים אותה עוד יותר: מילים סתומות מן הילדות צוברות משמעות הרסנית, ציפור טורדנית מתחילה להתנבא בעברית, קירות הבית נודדים, עצים משנים מצבי צבירה. ודווקא במצב האפסות הזה, נחלצת מתהום הנשייה אמת איומה ובה בעת מזככת.
תחושה משונה עטפה אותה בזמן שהמתינה על הספסל ברחוב ויצמן; היא הציתה בה עוררות, ובהבעת נסכה עליה נמנום. כפות רגליה היו נפוחות מבצקות, וכל תזוזה קלה של בטנה שלחה אדוות של כאב דוקר עד הגפיים, ובכל זאת הרגישה שהיא ממשיכה להיעטף בשכבות הגנה רכות. העצים היו ירוקים מאוד, ובפרחים שנשתלו באיי התנועה גילתה צבעים שמעולם לא ראתה בעלי כותרת: טורקיז, תכלת ושחור, ואפילו חום עם כתמי זהב. ואף שעוצמת הצבעים גברה, נחלשה עוצמת הקול; צפירות המכוניות היו עמומות, ולא הפריעו לעיניה להינעץ בפרחים בחיוך קטן, אבל מלא פליאה. יופי צלול שרה על הכול — גם על הצפיפות ועל העשן ועל הצפירות.
