התליון המוזהב

הסיפור הזה מתחיל בתליון.

תליון פשוט, כזה שעונדות ילדות הכי רגילות. שם באותיות מחוברות שתלוי על שרשרת זהב דקה. ואת התליון הזה אני מוצאת, מונח מולי על השביל.

דווקא כאן, בשביל המוצל בגן ציפורים, השביל שבו הלכתי כשהייתי קטנה ואני עדיין מכירה בו כל מטר, זה שהייתי אוספת בו אבנים קטנות וענפים, כאן אני מוצאת תכשיט.

ובגלל שאין דבר טוב יותר מלמצוא לגמרי במקרה כל מיני מציאות, ועוד מזהב, אני מתכופפת, מושיטה יד ומרימה אותו.

אבל כשאני קוראת את השם שכתוב על התליון — ארבע אותיות מחוברות —

הגוף שלי קופא במקומו.

אני מכירה את התליון הזה.