לעודד חפר, המכונה "החופרת", אין ולו תכונה אחת הדרושה לבלש פרטי כדי להצליח בעבודתו. הוא מסיק מסקנות לפי תחושות בטן (מוטעות על פי רוב) ופועל לפי גחמות. הוא נוירוטי, חסר טקט ומתבלבל למראה כל גבר נאה שנקרה בדרכו. ועוד דבר: אין לו שום ניסיון בחקירות פרטיות, שלא לדבר על חקירת רצח, שלא לדבר על רצח של אחת מנשות העסקים החזקות והעשירות בארץ.
אבל זו החקירה הראשונה שמתגלגלת לפתחו. אם לא יפתור אותה בתוך חמישה ימים - ייאלץ לחזור לגור עם הוריו בפתח תקווה. וזה פשוט לא בא בחשבון. חפר מגייס כל מה שיש לו: ניסיון כתחקירן בערוץ החיים הטובים, פה מלוכלך, ביטחון עצמי מופרז וכישרון לדובב אנשים (או לסחוט אותם, אם אין ברירה). אבל כשמעשי רצח נוספים מתרחשים והחשודים הולכים ומתרבים, אפילו "החופרת" כבר לא משוכנעת שהיא האיש המתאים למשימה.
אין סודות בחברה הוא רומן בלשי פרוע, מצחיק וחסר עכבות - ממש כמו גיבורו - שקורא תיגר על חוקי הז'אנר. יונתן שגיב בורא דמות של בלש פרטי שלא פגשנו כמותו, הפועל במציאות שבה מתחת לקליפה דקה של סדר חברתי נוקשה וגבולות ברורים, רוחשת ערבוביה של זהויות מגדריות ומעמדיות. עוד מספרי יונתן שגיב במגדלור
מהרגע הראשון שמירה טמיר נכנסת למשרד שלי, משהו באישה הזאת מריח לי לא נכון. משהו בחולצה הכפרית הלבנה, בפנים הנקיות מאיפור, בעיניים הגדולות והכחולות, בשיער החום הגלי שגזור ברישול, בגוף הגמיש, במכנסי הבד הצנועים, בנעלי הסירה האפורות והפשוטות, משהו בכל הרוגע הלא מתאמץ הזה מסריח לי מזיעה. אני לא קונה אותך אפילו לשנייה אחת מתוקה שלי, אני חושב ומחייך בנעימות אל האישה שעומדת מהוססת בפתח הדלת. אבל בזמנים קשים כאלו, חוקר פרטי עם משרד ריק ואפס לקוחות לא יכול להרשות לעצמו להיות בררן. כמו שסבתא שלי אמרה, עם אהבה לא קונים במכולת. בטח לא כשאתה מובטל בן שלושים וחמש במשק במיתון עם הורים שבדיוק החליטו לסגור עליך את הבאסטה. על האינפלציה במחירי השווארמה, אני בכלל לא מדברת.
