ספר הפרוזה החמישי של דרור בורשטיין, שגיבורו הוא דרור בורשטיין. במשך שבועות אחדים הוא מנסה להעלות על הכתב פרקים מעברו כילד בנתניה, מחיי סבו ומבית המלון שהיה בבעלות משפחתו במרכז העיר, תוך שהוא קורא בספרות מדעית סיפורים על ראשית היקום, על התפתחותו ועל השמדתו הצפויה. התוצאה היא מונולוג קדחתני השוזר זיכרון ובדיה, ומשלב אותם במעין ביוגרפיה מרוסקת של כדור הארץ.
על רקע הפרוזה האוטוביוגרפית הנכתבת בישראל בשנים האחרונות ופריחתה של הספרות העוסקת בזהות ובבית, יצר בורשטיין ספר מקורי בכוח ההמצאה שלו, החוקר את הזיכרון, את הכחדתו ואת מקומם של אנשים אהובים בחיינו ובזיכרונותינו; ספר שמבקש לפרוע את הסדר הביוגרפי, ולהפוך את ההיסטוריה האנושית כולה לסיפור משפחתי ואת היקום כולו לבית.
בקיץ 2009 קראתי בהשתאוּת שהתחלפה מעת לעת באימה את סִפרם של פיטר ווֹרד ודונלד בּרָאוּנלִי ארץ נדירה, והיה זה בשעת בין ערביים, במהלך קריאת הפרק על הירח, שיצאתי מן הבית, הספר בידי, נשכבתי על ספסל ברחוב שבו אני גר בתל־אביב, שׂדרות סְמאטְס, ונעצתי את מבטי בירח של סוף חודש תמוז בלי יכולת לקרוא עוד. כפי שלימדו אותי מחבּרי ארץ נדירה, ראיתי את הירח לא כעיגול האור של המשוררים ולא כמעין עששית לילה חיוורת שהושארה דולקת בטעות מעל לְעיר שאינה זקוקה לה עוד, אלא כגורם הכרחי, אחד מריבוא הגורמים ההכרחיים לקיומם של חיים על פני כדור הארץ ולכן גם לקיומי שלי. הבטתי אל הירח וחשבתי על הדברים שזה עתה קראתי, לפיהם בשלושה דברים לפחות נותן הירח חיים לכדור הארץ בכלל ולי בפרט, והם: מחזור הגאות והשפל, האטת קצב הסיבוב של כדור הארץ ביחס לשמש ושמירה על נטיית הציר של כדור הארץ ביחס לשמש בזווית שמאפשרת את קיומן של עונות השנה. כך, כשהספר ארץ נדירה למראשותי והסימנייה תחובה בין עמוד 234 לעמוד 235, החלטתי לכתוב את הדברים האלה, וזמן מה לאחר אותו ליל שכיבה על ספסל הרחוב אכן התחלתי לכתוב אותם במחברת, והמשכתי בכך חודש וחצי, מדי יום ביומו, כשאני יושב על הֲדוֹם עץ זעיר המשמש את השרקן לכרסום ולמסתור.
