בספר סף המדבר, קו העימות בוחן איל ויצמן את עקירת הבדואים מהנגב הצפוני מנקודת מבט ייחודית. בניגוד לגבולות אחרים שמקיפים את ישראל/פלסטין ומשסעים אותה, סף המדבר אינו מסומן בחומות וגדרות, אלא מתקדם ונסוג בתגובה לשינויי אקלים, ולמדיניות עיבוד קרקעות, עיור וייעור, נישול ויישוב הנובעת מהם.
בעוד שמקובל לראות בשינויי האקלים תוצר לוואי של הפיתוח המודרני, ויצמן טוען שאידיאולוגיית “הפרחת השממה“ היתה מאז ומתמיד מטרה מוצהרת, שחרצה את גורל הבדואים שחיו לאורך סף המדבר עשרות ואף מאות שנים.
ויצמן ממפה את סף המדבר מהתקופה העות‘מאנית ועד ימינו, ומראה כיצד כובשי הנגב השונים התאמצו להדוף לאחור את קצהו הצפוני כדי להרחיב את שטחי העיבוד ולהכפיף למרותם את תושבי המדבר. לשם כך הם ניהלו מתקפה מתואמת נגד סף המדבר ויושביו. אך בעוד הבדואים נסוגים מפני כוחה של המדינה, המדבר משיב בשנים האחרונות מלחמה שערה.
הספר מהווה מזיגה מרתקת של סיפור בלשי, תיאור היסטורי וניתוח מדעי. בעזרת תצלומי אוויר, מסמכים, מפות ועדויות משפטיות הוא משרטט קו שלאורכו ניטש עימות מתמיד בין כובש לנכבש, בין כוח הזרוע לאיתני הטבע.
"הריסות הבתים באל–עראקיב, כביישובים בדואיים אחרים שלא קיבלו הכרה משפטית, הן הפרק האחרון עד כה בסאגה המכונה כיום “הקרב על הנגב“: מהלך ממשלתי שיטתי שנועד לעקור את הבדואים מאדמותיהם בסף המדבר הצפוני, לרכזם בעיירות שהוקמו לשם כך, רובן באזורי המדבר הצחיחים יותר ולהפקיע את אדמותיהם לטובת יישובים יהודיים, שדות ויערות. במחזור הסלמה אחרון זה הפך הנגב לאחד מאזורי הסְפָר השנויים ביותר במחלוקת בישראל/פלסטין. אך בניגוד לגבולות פיזיים ואחרים שיצר הקונפליקט, גבול זה אינו מסומן בגדרות וחומות, אלא דווקא בקו התפר שבין שני אזורי אקלים: אזור האקלים הים–תיכוני הסוב–טרופי וחגורת המדבר. זהו סף שנמתח לאורך יותר מ-7,500 ק“מ ברציפות, מקצהו הצפון–מערבי של מדבר סהרה לאורך המדבר הערבי הגדול ועד למדבר גובי שבמונגוליה. סיפור הכפר אל–עראקיב נגול אם כך בהתאם למיקומו על קו התפר הזה, המתקדם ונסוג חליפות, וחולק גורל משותף עם גורלם של מקומות אחרים לאורכו."
