בחיבור לשאלת המתודה דן ז׳אן־פול סארטר בפילוסופיה של ההיסטוריה מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית ובהשלכותיה על מדעי האדם. החירות האינדיווידואלית שהוצגה בעמדתו המוקדמת כבלתי־תלויה בהיסטוריה מוצגת עתה כאבן הפינה לכל הבנה אפשרית של אירועים ותהליכים היסטוריים.
באמצעות ביקורת המרקסיזם של זמנו והצגתו כעמדה דוגמטית שאינה לומדת דבר מאירועים במציאות החברתית האקטואלית ומן ההיסטוריה, אלא פונה אליהם רק על מנת לאשר עמדות מוכנות מראש, סארטר דוחה כל עמדה המצמצמת את האדם לאובייקט הכפוף למערכות שהן תוצר אנושי אך נתפסות כמתקיימות באופן בלתי תלוי בפעולותיהם של בני אדם, ושב ומבהיר את משמעותה של הטענה שבני אדם הם אלה שעושים את ההיסטוריה.
הכרחיותה של ההתנסות הנחווית של יחידים לאפשרות ההכרה בכל תחום הנוגע לחייהם של בני אדם כיצורים חברתיים ותרבותיים עולה מתוך הדיון המרתק והעשיר של סארטר בדוגמאות הממחישות את תובנותיו על ההיסטוריה ועל יחס מדעי האדם אליה - מהביוגרפיה של פלובר, דרך פרשנות המהפכה הצרפתית ועד לארגון החיים החברתיים של שבטי איי מַרקיז. לתרגום צורף מבוא של עורך הספר, ד״ר דרור ינון.
חוששני כי שני החיבורים שמהם מורכב כרך זה עשויים להיראות לא שווים לא בחשיבותם ולא בשאיפה העומדת בבסיסם. מבחינה הגיונית, השני היה אמור לבוא לפני הראשון שאת יסודותיו הביקורתיים הוא מבקש לכונן. אלא שאני חושש שהר דפים זה הוליד כנראה עכבר: האם צריך להזיז כל כך הרבה אוויר, להשתמש בכל כך הרבה קולמוסים ולמלא כל כך הרבה נייר כדי להשלים כמה שיקולים מתודולוגיים? ומכיוון שהחיבור השני יצא למעשה מהראשון, העדפתי לשמור על הסדר הכרונולוגי שמנקודת מבט דיאלקטית הוא תמיד המשמעותי ביותר.
לשאלת המתודה הוא חיבור נסיבתי: זה מה שמסביר את אופיו ההיברידי במקצת. ומאותו הטעם נראה שהבעיות נידונות בו תמיד בעקיפין. כתב־עת פולני החליט לפרסם בחורף 1957 גיליון שמוקדש לתרבות הצרפתית; הוא רצה לתת לקוראיו תמונה רחבה של מה שעדיין קוראים לו אצלנו ״משפחות הרוח שלנו״. הוא ביקש את שיתוף הפעולה של כותבים רבים והציע לי לכתוב על הנושא: ״מצב האקזיסטנציאליזם ב־1957״.
