איך הצליחו ארבע נשים להחזיר את הפילוסופיה לחיים? התשובה בחיות מטאפיזיות, ביוגרפיה קבוצתית חדשנית של ארבע נשים פילוסופיות והחברוּת ביניהן, ספר המתאר פרק מסעיר בהיסטוריה של הפילוסופיה האירופית של המאה העשרים, שהובילו אליזבת אֶנְסְקוֹם, מרי מידְגְ'לי, אייריס מֶרְדוֹק ופיליפּה פוּט.
בתקופה שבה רוב הבוגרים והמורים באוקספורד היו מגויסים לשירות במלחמת העולם השנייה, ארבע סטודנטיות לפילוסופיה – כולן חברות קרובות, שנולדו עם סיום מלחמת העולם הראשונה והתחילו את לימודי הפילוסופיה שלהן באוקספורד זמן קצר לאחר שכוחותיו של היטלר פלשו לאוסטריה – פיתחו יחד פילוסופיה שמנסה להתמודד עם הגילויים הנוראים של המלחמה. הדרך היחידה לעשות זאת, הן האמינו, היא לגרום לפילוסופיה לחזור לחיים: בני האדם הם חיות מטאפיזיות, הן אמרו, יצורים שמסוגלים לשאול שאלות על עצם הקיום שלהם. מי אני? מהי חירות? מהו הטוב האנושי? התשובות שניתֵן לשאלות האלה יעצבו את מי שנהיה ואת מה שנהיה.
חיות מטאפיזיות הוא דיוקן של ארבע נשים המשתפות זו עם זו רעיונות ואידיאלים, וגם דירות, בגדים ופה ושם מאהבים. ומתוך הכָאוֹס והייאוש של שנות המלחמה הן מפלסות נתיב חדש של חשיבה מוסרית שעתיד להישאר איתנו עד היום.
מתוך ההקדמה לספר:
ההיסטוריה של הפילוסופיה באירופה היא בדרך כלל הסיפור של הרעיונות, ראִיות־העולם, התקווֹת והפחדים של גברים. זה גם הסיפור של הרעיונות, ראִיוֹת־העולם, התקווֹת והפחדים של גברים שבדרך כלל חיו חיים של בדידות יוצאת דופן, הרחק מנשים והרחק מילדים. "כמעט כל הפילוסופים הגדולים באירופה היו רווקים", כתבה הפילוסופית מרי מידְגְ'לי בשנת 1953. זוהי שורת הפתיחה שהיא כתבה לשיחת רדיו שהזמין ממנה הבּי־בּי־סי אבל אחר־כך פסל אותה: ההבחנה של מרי לגבי המצב המשפחתי של פילוסופים היא "חדירה קטנונית, לא עניינית של נושאים משפחתיים אל חיי הרוח", אמרה המפיקה. אבל מרי טענה שהאינדיבידואליזם, הספקנות והסוֹליפּסיזם האופייניים למסורת הפילוסופיה המערבית לא היו מוצאים את מקומם בפילוסופיה שנכתבת על־ידי אנשים ונשים המנהלים יחסי חברוּת אינטימיים עם בני־זוג ומאהבים, אנשים שחווּ הריונות, גידלו ילדים, ונהנו מחיים אנושיים עשירים, מלאים ומגוּונים.
