המיתוס האינדיבידואלי של הנוירוטי

"למדתי הרבה דברים מלוי-שטראוס", אומר לאקאן. ראשית כל, שהמבנה הסמלי שולט. שולט במה? במישור החברתי, ביחסי השארות, באידיאולוגיה, אבל גם שולט, עבור כל אחד ואחד, ביחס שלו עם העולם, ביחסים הרגשיים שלו, בתסביך המשפחתי שלו. אחר כך, תסריטים דמיוניים מסוימים, כלומר המיתוסים וטקסי הפולחן שהם מייסדים, הנם הכרחיים לכיסוי הסתירות של המציאות הכלכלית והחברתית. שיעור שלישי: תצורות אלו משתנות; הן עושות זאת תוך שמירה על חוקים, שהנם חוקים מתמטיים.

את הלקחים משיעורים אלה לאקאן הפקיד בפסיכואנליזה. הסובייקט, במאבקו עם ממשי שאי אפשר לסמלו, יוצר תסריט פנטזמתי המעלה לבמה התנהגות מסוגננת, אשר יכולה להיראות כפולחן אמיתי, ואפילו להיות מלווה בדלוזיה קצרה. ההרכבה, זה על גבי זה, של המקרה הפרוידיאני של "איש העכברושים" עם אפיזודת הנעורים של גיתה, תשוקתו לפרידריקה היפה, מאפשרת לחלץ את הנוסחה של הפנטזמה אצל הנוירוטי: בכל פעם שהוא מצליח להיות זהה לעצמו, הפרטנר המיני שלו מתפצל: ברגע שחיי האהבה שלו מתאחדים מופיע כפיל נרקיסיסטי החי במקומו כמיופה כוחו (ז'אק-אלאן מילר).

את ההרצאה המפורסמת המיתוס האינדיבידואלי של הנוירוטי משלימים שני טקסטים נוספים: הרצאה על הפונקציה הדתית של הסמל, אשר נותנת הזדמנות לדיאלוג משעשע עם מירצ'ה אליאדה, ושאלה ללוי-שטראוס על היחס של המיתוסים למבנה הקונקרטי של החברות הפרימיטיביות.