חיבור מ-1921 של הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג, שנכתב כמעין הקדמה נגישה לקורא/ת בספרו הסבוך כוכב הגאולה, אך נגנז על ידי רוזנצווייג וראה אור רק אחרי מותו. בתשתית החיבור עומדת הבִּטחה במילים ובמשמעותן. הפילוסופיה החולה, טוען רוזנצוייג, גזרה על האדם שיתוק, שכן כיצד יעשה מעשה ויתייחס לעצמים ולבני האדם בטרם חקר עד תום את מהותם והגדיר את מושגיהם? הפילוסופיה של השכל הבריא, לטענתו, מלמדת את האדם לבטוח במה שהוא יודע וחוֹוה, מעניקה לו יכולת מחודשת להתבוננות ראויה באלוהים, בעולם ובאדם.
הספרון על השכל הבריא והשכל החולה הוא אחד משיאי המאבק העיקש שמנהל פילוסוף כנגד הפילוסופיה, שכן רוזנצווייג מכריז בו מלחמת חורמה על הפילוסופיה המערבית, מתחילתה ועד למאה ה-19. בעיניו מטעה פילוסופיה זו את האדם בהבטיחה לו מקסמי שווא, אם רק יאות לצעוד אל מחוץ ל"מערה" האפלטונית ויכיר בכך שכל מה שחווה בחייו הממשיים אינו אלא תדמית כוזבת. לטענת רוזנצווייג, ההתכחשות לניסיון החיים של האדם החי והפועל בעולם היא יסוד הכשל הטמון בפילוסופיה זו ועושה אותה לפילוסופיה של השכל החולה.
אל המומחה
אדוני הנכבד,
הַחְלָטַתי לאפשר את הוצאת הספרון הזה מלווה בהתלבטויות, משום שלא אוכל למנוע את הגעתו לידי אדוני. ואדוני ייגש אל הספר, ממש כפי שאנשים מסוגו ניגשים אל ספר המכריז מראש שהוא פונה לכל אחד. ספר שאינו פונה סתם, כפי שהיית מאשר בוודאי בטובך הרב, אל "הציבור הרחב", כדי שגם לו יהיה בדרכו שלו חלק במחשבות שהגית בחדרך השקט; אלא אל כל אחד ממש. ואתה, אדוני, בכלל זה. אם תרשה שיכללו גם אותך, אם תודעתך העצמית הגבוהה לא תוליכך לחשוב שאיש אינו יכול עוד לכלול אותך במילים "כל אחד".
