בשנת 1961 נסעו דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז, ויצחק נבון, מזכירו המדיני ולימים נשיאה החמישי של מדינת ישראל, לביקור ממלכתי ארוך בבורמה בהזמנתו של ראש הממשלה אוּ-נוּ. בעוד שבימי הביקור הראשונים בן-גוריון עסק בפולמוס סוער בענייני פוליטיקה, בודהיזם, גלגול נשמות ומה שביניהם, החליט נבון להיענות להצעת מארחיו ולתרגל מדיטציית ויפאסנה בהתבודדות, בהדרכתו של או-בה-קין, מי שהיה גם מורו של ס. נ. גואנקה.
יומנו של נבון מתאר בצורה חיה את המחשבות, הדאגות, הסקרנות וכן את רגעי הייאוש ורגעי ההארה המבורכים שאותם חווה במהלך ימי התרגול במנזר הבודהיסטי. היומן יכול להיקרא הן כסיפור מסע לנוסעים לבורמה ולמתעניינים בתרבות המזרח הרחוק, הן כמקור להשראה למי שמתַרגלים מדיטציה ולמי שהיו רוצים להתנסות בה אך אינם מעיזים.
“הרבה חששתי אם להעלות על הכתב את המוצאות אותי באותו המנזר. מאורעות אינם מתגבשים, רק חוויות, הרגשות, התפעלויות, הרהורים. הם כל כך מיוחדים במינם ושונים מכל מה שעבר עליי עד אז, שהם נראים מגוחכים למי שלא התנסה בהם. שמתי את נפשי בכפי והעליתים על נייר. אלה הדברים אינם בדויים מן הלב. כולם אמת ואין בהם הגזמות. המאמין - יאמין, והכופר - יכפור”.
