מאז כתבה חנה ארנדט את ספרה המצב האנושי לא הייתה הגותה הפוליטית עכשווית ונחוצה כל כך. מחשבתה וקולה, שהותירו חותם עמוק על הגותם ועל מעשיהם של רבים בדורות האחרונים, מהדהדים כיום בכיכרות המרי והזעם, במופעי המחאה החברתית, ובביטויי ההתנגדות והסרבנות הקולקטיביים והאישיים ברחבי העולם; תובעים ומדגימים צורות חדשות של קיום ביחד, של שותפות ואזרחות, של שוויון רב יותר תוך הכרה בשוֹנוּת ובריבוי שאינם בני-שינוי.
"כדי שהעולם יהיה מה שתמיד נועד להיות, בית לבני האדם בתקופת חייהם על פני הארץ, חייב מרקם היצירה האנושית להיות מקום לפעולה ולדיבור, לפעילויות שהן לא רק חסרות כל תועלת לצרכי החיים אלא גם שונות לגמרי באופיין משלל הפעילויות של מלאכת היצירה המייצרות את העולם עצמו ואת כל הדברים שבתוכו," כתבה ארנדט. ואמנם בספרה הנוכחי, הנועז והשאפתני שבין ספריה, מתבוננת הפילוסופית היהודייה ילידת גרמניה בעושר עצום של היבטי חיים, של הֶקשרים היסטוריים ומסורות מחשבה. בתוך כך היא מציעה ביאור פילוסופי-היסטורי מקורי של המצב האנושי, על תנאיו הקבועים והצורות ההיסטוריות המשתנות שהם לובשים, ובהם היכולת להוליד, לברוא חיים חדשים ועולמות חדשים, לעבוד ולייצר כדי לקיים את העולם, ולפעול במשותף כדי לנצור אותו ולהנהיגו.
ארנדט שופכת בספר זה אור חדש ומפעים על קטגוריות מוכרות של הקיום האנושי, כמו דיבור ופעולה, עיון ומעשה, ומשבצת במערך המושגי שלה את הסליחה ואת ההבטחה, על התיקון והתקווה המשוקעים בהן, המאפשרים לקיים חירות של פעולה מבלי להשתעבד לדפוסי התנהגות קבועים, לסד של כפייה או למנגנוני דיכוי ושליטה.
