אח, לו היה לנו קלרינט

יקיר בן משה

תיאור

ספר שירים חדש למשורר והעורך יקיר בן משה. לספר מצורף תקליטור ובו בן-משה קורא משיריו.

יקיר בן-משה, יליד 1973, חי ויוצר בתל אביב. "אח, לו היה לנו קלרינט", הינו ספרו הרביעי. קדמו לו הספרים: 
"בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" (עם-עובד, 2003), הספר זיכה אותו בפרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם היצירתית. 
"תנשום עמוק, אתה נרגש" (כרמל, סדרת כבר, 2009). 
"גני הזהב של סנקטאפו" (אגדה לילדים; חרגול, עם-עובד, 2010)
חתן פרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשע"ב.

מתוך הספר

כֻּלָּם מְצַפִּים מִמֶּנִּי לִכְתֹּב שִׁירִים, לְהִתְעַמֵּל, לָשׁוּב וּלְגַדֵּל תַּלְתַּלִּים – 
וַאֲנִי טוֹעֵן שֶׁטּוֹב לִי כָּכָה, כָּל עוֹד בְּנִי אוֹמֵר "יֹפִי, אַבָּא" 
כְּשֶׁהוּא מַצְלִיחַ לְהַכְנִיס אֶת הַמּוֹצֵץ לְכִיס הַמִּכְנָסַיִם. 
וְזֶה בֶּאֱמֶת קָשֶׁה, 
הַמּוֹצֵץ גָּדוֹל וְהַכִּיס רָווּי קְפָלִים. 
לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים קָטַפְתִּי לוֹ שׁוֹשַׁנָּה וְהִצְבַּעְתִּי עַל קִפְלֵי עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת, 
שֶׁאֵינָם דּוֹמִים לְדָבָר, גַּם לֹא לֶאֱלֹהִים. 
הַשּׁוֹשַׁנָּה הַזּוֹ הִיא הַסּוֹד הֶעָמֹק שֶׁל הַטֶּבַע! יָכוֹל הָיִיתִי לוֹמַר לוֹ, 
אֲבָל שָׂמַחְתִּי שֶׁלֹּא הוֹסַפְתִּי דָּבָר לִתְחוּשַׁת הָרִאשׁוֹנִיּוּת. 
אֲפִלּוּ עַל צֶבַע הַצֶּבַע לֹא הוֹסַפְתִּי מִלָּה. 
רַק לָחוּשׁ אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה מִתְפַּתֶּלֶת בְּתוֹךְ תּוֹכָהּ, 
אֶגְרוֹף יֹפִי קָפוּץ וּמְרֻכָּז. 
כֻּלָּם מְצַפִּים מִמֶּנִּי לִכְתֹּב שִׁירִים וַאֲנִי מְגַלֶּה אֶת הָעוֹלָם: 
הִנֵּה פֶּרַח סַבָּא, שֶׁבְּפוּוּ אָרֹךְ מַתִּיז אֶת תַּלְתַּלָּיו, וְהִנֵּה פֶּרַח יֶלֶד צָהֹב 
שֶׁבַּלַּיְלָה, כְּשֶׁיּוֹצֵא הַיָּרֵחַ, מִתְקַפֵּל פְּנִימָה בְּבַיְשָׁנוּת; 
הִנֵּה עֵץ בְּרוֹשׁ, שֶׁאֲפִלּוּ הַדֻּבִּי לֹא יָכוֹל לַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ 
וְרַק שְׁרִיקָה שֶׁל עוֹרֵב 
הַמְּחַפֵּשׂ אֶת אִמּוֹ, מַרְעִידָה אֶת עָלָיו; 
וְהִנֵּה עֵץ פִיקוּס, שֶׁהוּא יָרֹק תָּמִיד וּמְכַסֶּה אֶת כָּל שְׂדֵרוֹת הָעִיר – 
אָז אֵיפֹה הָאֵיקָלִיפְּטוּס, שׁוֹאֵל הַפָּשׁוֹשׁ בֶּן הַשְּׁנָתַיִם, וַאֲנִי צוֹחֵק, אֵין. 
הָאֵיקָלִיפְּטוּס בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ, רָחוֹק בְּאוֹסְטְרַלְיָה אַחֲרֵי הַגַּלִּים. 
כֻּלָּם מְצַפִּים מִמֶּנִּי לְמִלִּים, אֲבָל אֲנִי מְגַלֶּה בַּדְּמָמָה אֶת רֵיחַ הָעוֹלָם, 
אֶת זְהִירוּת הַסִּרְפָּד, אֶת לַהַט הַשֶּׁסֶק הַמִּשְׁתַּזֵּף 
וְאֶת הַדְּקִירָה הַמְּתוּקָה שֶׁל הַדֶּקֶל הַגָּבוֹהַּ, 
הַמַּכְאִיבָה יוֹתֵר מֵרֹמַח בַּרְזֶל אוֹ מֵעֵט נִנְעָץ בְּדַף נְיָר. 
כִּי הַלֵּב שֶׁלָּנוּ עָמֹק, וּכְמוֹ הַשּׁוֹשַׁנָּה הוּא רָווּי סוֹדוֹת, 
וְלֵךְ תְּנַסֶּה לְהַכְנִיס לְתוֹכוֹ מוֹצֵץ – 
אוּלַי אָז תַּצְלִיחַ לִצְעֹק "יֹפִי, אַבָּא" וְלָרוּץ לִזְרוֹעוֹתָיו, 
רָטֹב מֵאַהֲבָה.