אלנה פרנטה (Elena Ferrante, ככל הנראה ילידת 1943) הוא שם העט של סופרת איטלקייה מצליחה המסרבת לחשוף את זהותה או תמונתה.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על אלנה פרנטה:
קלאודיו גאטי מאתר התחקירים מדיהפארט, בשיתוף העיתונים איל סולה 24 ופרנקפורטר אלגמניה, טוענים לאחר מחקר מעמיק כי אלנה פרנטה היא אניטה ראג'ה: עורכת ומתרגמת מרומא, העובדת בהוצאה שבה רואים אור ספריה של פרנטה. לדבריהם, היא נשואה לסופר האיטלקי דומניקו סטרנונה.
בשנת 2016 בחר מגזין טיים בפרנטה לאחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם.
עד אוקטובר 2018 נמכרו ביותר מארבעים מדינות בעולם יותר מעשרה מיליון עותקים מספרי סדרת הרומנים הנפוליטניים, הכוללת את הנובלות החברה הגאונה, הסיפור של שם-המשפחה החדש, הסיפור של מי שברחו ומי שנשארו והסיפור של הילדה האבודה.
שניים מהרומנים המוקדמים של פרנטה, אהבה מטרידה וימי הנטישה, עובדו לסרטים ללא שיתוף פעולה מצידה. פרנטה לא הופיעה לבכורת הסרטים. היא גם לא היתה שותפה בהפקת סדרת הטלוויזיה על פי החברה הגאונה, שהיתה ההפקה הראשונה של HBO שאינה בשפה האנגלית.
ספרה La frantumaglia משנת 2003 (ובאנגלית: Frantumaglia: A Writer's Journey) כולל מכתבים, מאמרים, הרהורים וראיונות, ומתעד עשרים שנות עבודה. פרנטה עונה בו לרבות משאלות קוראיה, מתייחסת לבחירתה להישאר אנונימית וליחסה לעיבוד ספריה לסרטים, משתפת בהנאות ובמאבקים שבכתיבה, ומספרת על יחסה לפסיכואנליזה, לערים שבהן התגוררה, לאימהות ולפמיניזם.
אלון אלטרס, שתרגם את ספרי פרנטה לעברית, ראיין אותה בשנת 2009 בהתכתבות. לדבריו, "התנאים לקיומו של הריאיון היו נוקשים: השאלות יועברו בכתב להוצאה, זו תעבירם לסופרת, והתשובות יגיעו אלי באמצעות אנשי ההוצאה, לאחר שהסופרת תענה בנחת [...] מובן שהסכמתי לתנאיה".
הציטוטים הבאים לקוחים מדברי פרנטה בראיון עם אלון אלטרס:
על ספרות בעברית: "אהבתי מאוד את ספריו של בנימין תמוז וגם את כתיבתו של אהרן אפלפלד. גיליתי אותה בעקבות המלצה כתובה של פיליפ רות. גם יעקב שבתאי הוא סופר מצוין בעיני".
על אלזה מורנטה, נטליה גינצבורג ווירג'יניה וולף: "אני מאוד אוהבת את ספריה של מורנטה. בעיקר את כזב וכישוף ואת הרדיד האנדלוסי. אצל גינצבורג אני אוהבת בעיקר את השפה הצלולה, ומתפעלת מן הפשטות שלה, שיש להשקיע עבודה רבה כדי להגיע אליה. הייתי מאוד שמחה אילו היו לרומנים שלי רוחב היריעה של הספרים שכתבה אלזה מורנטה והצלילות של הפרוזה של נטליה גינצבורג. לצערי אין לי את רוחב היריעה של מורנטה, ולשון ספרי אינה צלולה. החרדה מסכסכת את הלשון הזאת. אני רוצה להזכיר בהקשר זה גם וירג'יניה וולף. בלעדיה היה קשה מאוד לכתוב היום. אל המגדלור הוא, לדידי, ספר שאי אפשר בלעדיו".
על יחסי הורים וילדים: ההורים שלנו הם, לדידנו, דימויים, תמונות. הם עצמם מציגים כך את דמותם לפנינו. הם נוהגים כאילו אינם בשר-ודם. אסביר את זה טוב יותר: כשההורים מציגים בפנינו את הצד הגופני שלהם, זה דוחה אותנו – אנחנו נרתעים מפני התגלית הזאת. לעתים קרובות קורה שאנו הילדים לא רוצים לדמות להם כלל. איננו מכירים אותם היטב, ואפילו יותר מזה; איננו מעוניינים להכיר אותם לעומק, וגם הם מעדיפים לא להיחשף בפנינו. תפקיד ההורה מחייב אותך לבדיון. כשאנו מתחילים לתהות מי אנחנו באמת, מתעוררת בנו הסקרנות לדעת מי הם היו מאחורי החזות הזאת של ההורה. בדרך כלל מגיעים לשלב הזה באיחור, ואז או שהם כבר אינם בחיים, או שהלשון שלנו, השפה שבה יכולנו לתקשר איתם, כבר קפאה ואינה מאפשרת תקשורת אמיתית".
בשנת 2015 ראיינה את פרנטה, גם היא בהתכתבות, כתבת הארץ, גילי איזיקוביץ, לה אמרה פרנטה: "כל מה שאפשר לפלוש אליו כדין הם הספרים שלי. שם, בתוך הכריכה, מוצאים אותי כמחברת עם שם פרטי ושם משפחה. אני שמחה אם הקוראים שלי מחפשים אותי בכתיבה מתוך להט, סקרנות. לא החתימה שלי מולידה עניין בספרי, אלא ספרי הם שמולידים עניין בחתימה שלי. חיי הפרטיים הם דבר אחר והם נבדלים לחלוטין מנוכחותי הציבורית בספרים. איש לא יכול לפלוש אליהם".
