לפנים

בארבעה שערים, שכל אחד מהם נטוע בצורת חיים אחרת, יונדב פרידמן מוביל אותנו בספרו השני, לִפְנִים, אל בין ענפי עצים, סוד הפטרייה והחזזית, זמזום דבורים וצרעות, עומק האוקיינוס וחביון הגולם של העש והפרפר, ונגלע ובוקע מתוכם החוצה. השירים, שלצדם הדפסים של אור סגל, כתובים בשורות קצרות המזכירות קואנים של זן, מֵימרות תלמודיות ולחשים עתיקים. היער, פרידמן מזכיר לנו, קדם ליערן. 

כתב נמרוד ברקו על הספר:
גם אם לכאורה עוסק בחיי העצים, הדבורים, הצרעות, הפטריות, הזחלים והפרפרים והתמנונים – אלה הם מעין משל לעולם כמוס יותר, חד־פעמי, מופרע כלשהו ונסתר לעד. זה לא (עוד) ספר על "טבע".

וכך כתב המחבר עם צאת הספר לאור:
לִפְנִים החל את דרכו מהמפגש של אור צהריים רך, חמישה עציצי אבוקדו ובטלת חל"ת קובידית וברוכה. כשהתבוננתי על מרוצת האבק באור, חשבתי לעצמי שהנני עיוור צמחים. כלומר, יודע מהי פוטוסינתזה, מהו כלורופיל ועל קשרי פוטונים וגלוקוז, כיצד נראה ברוש לעומת אלון; אך עיוור לכל מה שלא נכלל בחמש יחידות ביולוגיה, שאדיש לצומח סביבו ולא מודע לאיך צמחים חשים את הנמצא. מן המקום הזה, של עיוורון צמחים, החלתי לאסוף הרבה מחקרים וספרים שסיקרנו אותי. מתישהו, בתוך שטף הקריאה, עובדה מדעית אחת התנסחה בראשי כפסוק שיר. מפואטיזציה זעירה ובלתי צפויה זו נבעו ארבעת המחקרים שמרכיבים את לִפְנִים".