סיפורה האמיתי של הילדה סיקה, היא אביבה שרון, בת למשפחה יהודית בלגית, שניצלה בעור שיניה מן הגורל שזימן לה המשטר הנאצי. הסופרת רות אלמוג שוזרת את עלילת המרדף וההצלה בקטעי יומן שסיקה כתבה בזמן הכיבוש ובמכתבים אמיתיים שכתבה לסיקה חברתה הטובה, סטפי.
המכתבים חושפים בפנינו חברות אמיצה, מיוחדת במינה, בין שתי נערות בגיל ההתבגרות, וקשר משמעותי עם מורתן לספרות. בדומה לחוויית הקריאה בהשמיים שבתוכי של אתי הילסום או יומנה של אנה פרנק, אנו עומדים משתאים מול הבגרות הנפשית ויכולת האינטרוספקציה של השתיים.
לילה אחד הפסיקה האישה הספרדייה לצעוק. פתאום נעשה הכול שקט כל כך, עד שיכולתי לשמוע את קול הגירוד שהשמיעו האצבעות שלי. הן גרדו את עורי בזעם ובעצבנות.
כשהאישה הספרדייה הפסיקה לצעוק, הנחתי את הידיים שלי בצדי הגוף ואיגרפתי אותן בכוח, כדי שלא אגרום לעצמי עוד ועוד פצעים. חשבתי שמחר יבוא הרופא ויראה והוא יכעס.
מכיוון שהספרדייה הפסיקה לצעוק, חשבתי שאולי אוכל להירדם סוף-סוף, אבל הגירוד הוציא אותי מדעתי וכל כוחי נדרש לי להחזיק את ידי מאוגרפות וצמודות לירכי. זמן מה אחרי-כך שמעתי ציפור מצייצת, וידעתי שהבוקר קרוב. אבל השחר טרם עלה.
כמו תמיד הציק לי הרעב, וכמו בכל לילה עלה בחיכי גם הפעם טעמו של ריבוע השוקולד, שהיה אבי מניח על לשוני ערב-ערב לפני השינה כשבא לומר לי לילה טוב.
הייתי כבר ילדה גדולה כשנפסק הטקס הזה. ולא מפני שגדלתי נפסק, אלא מפני שבזמן הכיבוש אי אפשר היה להשיג שוקולד.
