גיליון 286 של במה, כתב עת לתיאטרון, שגליונו הראשון הופיע בחודש מאי 1933 בהוצאת חוג הידידים של תיאטרון הבימה, וכיום יוצא לאור בהוצאת המכון לקידום תיאטרון יהודי ובשיתוף תיאטרון הלאומי הבימה.
הגיליון הנוכחי, חיים? או תיאטרון? נשים יוצרות תיאטרון בשואה ואחריה, פורש מניפת מאמרים וראיונות עם יוצרות וחוקרות מישראל ומהעולם, שנוצרו וגובשו לגיליון מיוחד זה המדגישים את היצירה וחיי הרוח כחלק מהותי בהתמודדות עם השואה במהלכה ולאחריה.
בגיליון שלושה שערים: הראשון, פורש סקירה של יצירות מתחומי אמנות הבמה כמו תיאטרון, מחול, קברט קרקס שיצרו נשים בזמן השואה. השער השני מאיר יצירות וסיפורי חיים של נשים יהודיות ולא יהודיות מארצות השונות כמו: אנה פרנק, שרלוטה סלומון, אירנה סנדלר, נלי זק"ש, חנה סנש ועוד. השער השלישי מתייחס למשפט אייכמן - אירוע שהיווה אבן דרך היסטורית בתודעת השואה, והאופן שבו הוא משתקף ביצירותיהן של שלוש יוצרות תיאטרון ישראליות.
כותב עורך הגיליון:
ביומנו מתאר יאנוש קורצ’אק אפיזודה שולית שהתרחשה בחנות בגטו ורשה, בה קונה מתרעמת על החנוונית: “גברתי”, עונה החנוונית ,“אין זו סחורה ואין זו חנות, את לא לקוחה ואני לא חנוונית. אני כלל לא מוכרת לך ואת לא משלמת לי, כי הניירות הללו אינם כסף כלל. את אינך מפסידה ואני איני מרוויחה. מי מרמה פה את מי היום ולמה לנו כל זה? - אלא שצריך בינתיים לעשות משהו, לא?".
יהושע סובול ציטט במחזהו ‘גטו’ מתוך יומנו של הרמן קרוק בגטו וילנה את הפּׅסקה המופלאה, אחת המרטיטות לטעמי במחזאות השואה: “הפשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל. אבל אנחנו פה בגטו הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני, לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת, אולי אלה הם הפרחים הכי יפים שבני אדם הגישו מימיהם”.
שני הטקסטים האלה, המסמלים את הייאוש והתקווה, הם טיפות בים של ספרות השואה. התיאטרון הוא כלי חווייתי בעל עוצמת ריגוש שאין דומה לה, שביכולתו לחשוף ולהנגיש את חיי הרוח בזמן השואה, שרק מעט ידוע עליהם, וזאת באופן שאף אחת מהאמנויות האחרות אינן יכולות להציע.
