הסתכלות חפה מנוסטלגיה אך לא נטולת כבוד על תקופה שהיתה ואיננה עוד בחולשה לגנרלים – ספרה השישי של מיכל זמיר, המתאר עולם שהיה מושא לרכילות כלל-ארצית מנקודת מבט מרעננת: של נערה, ולאחר מכן של אישה צעירה, המתבוננת על סביבה גברית המורכבת מגנרלים ואנשי מערכת הביטחון. היא שייכת לעולמם, אך גם אין לה חלק בו.
זמיר, בתו של ראש המוסד בשנות השבעים של המאה העשרים, מספרת על חייה בצהלה, שכונה פרוורית שבה גרה הצמרת הביטחונית של מדינת ישראל. לא תמיד היא זוכרת מה היה מתי, ואירועים לאומיים משיקים אצלה לרגעים פרטיים ומשפחתיים, שלעתים לקחה בהם חלק ולעתים השקיפה עליהם מהצד.
תהליך התבגרותה מקביל לשקיעתו של העולם שאליו נולדה, זה של האליטות הישנות. ולמול צהלה ניצבת תל אביב – יעד הבריחה לחופש. שם מתפענחים לה סוף-סוף סודות רבים שאפפו אותה, אך העבר ממשיך להטיל את כובד משקלו.
הייתי בת תשע, בכיתה ג', מורגלת בדוגמאות של ילדים, כאלה שיש להם הכול ולא יודעים להעריך, וכאלה שמחטטים בארונות לא שלהם וכאלה שלוקחים בלי לבקש רשות וחושבים שהם יותר חכמים מההורים שלהם ומקשיבים לחברים שלהם ואחר כך מצטערים, וכאלה שפותחים מעטפות חומות. במעטפה חומה אפשר להכניס מספיק חומר נפץ כדי להשחית פרצוף.
ביתנו בצהלה כבר היה מסורג אז — חלונות, דלתות, מרפסות. אלמלא כן, לא הייתי נתקעת בחדר האורחים. על כן אפשר לקבוע בקלות שזה אירע אחרי הפריצה לבית, כלומר, אחרי ליל הסדר של 1973, שבו הסבנו, כבכל שנה, לארוחת חג בבית משפחת אמי בירושלים. כבכל שנה, קדמו ליציאה חילופי דברים מתחשבנים, כבכל שנה, הוסכם שנחזור הביתה מוקדם. כבכל שנה, נשארנו עד הסוף, עד שאלוהים הרג את מלאך המוות.
