תרגום חדש ליצירת המופת של חתן פרס נובל לספרות היינריך בל, שבמרכזה דיוקן של צעיר שבור לב, המצוי במשבר אישי ומקצועי עמוק, המתואר על רקע רוח הזמן והמקום: גרמניה המערבית, המתאוששת ממלחמת העולם השנייה.
הַאנְס שניר, מוקיון – "קומיקאי" כהגדרתו – מגולל בגוף ראשון את קורותיו: אהובתו נטשה אותו לטובת אמונתה בדת הקתולית, משפחתו העשירה, בעבר תומכת מושבעת בנאציזם, הוקיעה אותו מקרבה, ומעמדו המקצועי בשפל המדרגה. הוא סובל מדכדוך, מכור לטיפה המרה ודחוי חברתית.
אגב סיפור עלילת חייו, יוצא האנס למתקפה על הדת הקתולית ועל החברה הגרמנית השמרנית, וחושף – ברוח המסורת הקלסית של ליצני החצר – את הצביעות שסביבו. במהלך היממה שבה מתרחש הסיפור, מחדש האנס את קשריו עם מכריו הוותיקים ובני משפחתו, וסוגר עם כולם חשבונות ישנים.
המוקיון ראה אור ב-1963, תורגם לעברית לראשונה ב-1971 – עכשיו בתרגום חדש מאת חנן אלשטיין, שגם הוסיף אחרית דבר.
כבר היה חשוך כשהגעתי לבּוֹן, ועם הגיעי הכרחתי את עצמי לא להיכנע לנוהל האוטומטי שהתגבש אצלי במהלך חמש שנים של נדודים בדרכים: לרדת במדרגות למעבר בין הרציפים, לעלות במדרגות מן המעבר בין הרציפים, להניח את תיק הנסיעות, להוציא מכיס המעיל את כרטיס הנסיעה, להרים את תיק הנסיעות, למסור את כרטיס הנסיעה, לגשת לדוכן העיתונים, לקנות עיתוני ערב, לצאת מהתחנה ולקרוא לְמונית.
כמעט כל יום במשך חמש שנים נסעתי לאיזשהו מקום והגעתי לאיזשהו מקום, בבוקר עליתי וירדתי במדרגות של תחנת רכבת, ואחר הצהריים ירדתי ועליתי במדרגות של תחנת רכבת, קראתי למוניות, חיפשתי בכיסי המעיל כסף בשביל לשלם לנהג, קניתי עיתוני ערב בקיוסקים, ובפינה כלשהי בתודעתי התענגתי על הרישול המתורגל־במדויק של הנוהל האוטומטי הזה.
