לאחר שהצליח למצוא רעיה בפרויקט רוזי והתמודד עם הריונה של אשתו באפקט רוזי, פרופ' דון טילמן ניצב בפני עוד משימה גורלית: חינוכו של בנו הצעיר האדסון. כמו תמיד, לדון לא קל להבין מה רוצים ממנו, ורוזי עסוקה מכדי לעזור, בגלל משרה נחשקת שהיא זוכה בה.
האדסון בן ה-11 הוא תלמיד בבית ספר יסודי במלבורן. לא קל לו שם: כמו אביו, גם הוא מתקשה להשתלב בחברת אנשים (במקרה שלו, ילדים) וחווה השפלות. בנוסף, נראה שהמורים חושדים שיש לו בעיה שדורשת אבחון. בשעה שרוזי מתעמתת עם המנהלת וצוות בית הספר, דון עושה כמיטב יכולתו לפתור את המצב, אבל מביא לעוד ועוד הסתבכויות.
הכל בגלל רוזי, הספר השלישי וכנראה האחרון בסדרה המצליחה של גרהם סימסיון, הוא רומן מצחיק ומעורר מחשבה על גידול ילדים, על האופן שבו נתפסת שוֹנוּת אישיותית ועל התוויות שהחברה ממהרת להצמיד לאנשים שלא עומדים בנורמות המקובלות.
הבעיות התחילו כשעמדתי על רגל אחת וקילפתי צדפות. אם לא הייתי מדען, שמודע לנטייה האנושית לראות דפוסים במקומות שבהם הם לא קיימים, יכול להיות שהייתי מסיק שאֵל כלשהו מעניש אותי על חטא הגאווה.
מוקדם יותר באותו אחר צהריים מילאתי טופס הערכת ביצועים, והוצגה בפנַי השאלה, "מהי/מהן לדעתך החוזקה/החוזקות העיקריות שלך?" זה היה מבנה שאלה מעורפל, שלא ציין לא את ההקשר ולא את רמת ההכללה. "מומחיות בגנטיקה" היתה התשובה המתבקשת, אבל על זה כבר העיד התואר שלי, פרופסור לגנטיקה. הידע שצברתי בנושא ליפּוֹסַרקוֹמה מיקסואידית עמד להיות כמעט לא רלוונטי, משום שפרויקט המחקר שלי בתחום זה התקרב לסיומו. "אובייקטיביות ואינטליגנציה" עשויות היו לרמוז שאני סבור כי קיימים אנשי אקדמיה שאין להם התכונות האלה, מה שנכון, אבל זה כנראה יישמע כמו אמירה חסרת טקט. ואני צריך להימנע מחוסר טקט.
