נאומו של הסופר תומאס מאן משנת 1943, שיכול לשמש מעין מגדלור גם לנו כיום, ב-2023.
חתן פרס נובל לספרות לשנת 1929 חש על בשרו את שבריריותו של צֶלם אלוהים אל מול נביאי שקר ומחרחרי מלחמות כזב אסוניות. הוא למד בתוך עמו ומולדתו היקרים לו כמה קל להסיג את נפש האדם אל מחוזות הברבריות הרצחנית במסווה של לעג ותיעוב לאינטלקט כנחלת המעמד הבינוני. כי גם אם מוצדקת, לדבריו, ובלתי נמנעת הייתה הנסיגה מהרציונליות של המאות ה-18 וה-19, הערכת יתר של תבונה לעולם לא תוליך לפורענות כמו זו שלה מסוגלת האי-רציונליות החוגגת כביכול יצר קדום וספונטני. אגדה עממית שיש לה מקום בשדה הפילוסופי והפסיכולוגי, עלולה להפוך לשקר רצחני בשדה הפוליטי. לכן "רעיון הדמוקרטיה, ההומניזם, השלום, כבוד האדם וחירותו [...] הפן הזה של הטבע האנושי הוא שנזקק לעזרתנו".
