שתי מסות מופלאות של פרנסיס סקוט פיצג'רלד, מנציגיו הבולטים של "הדור האבוד", שמת כמה שנים לאחר פרסומן והוא בן 44. המסה הראשונה, התרסקות, מתארת בכישרון ספרותי גדול ובגילוי לב נדיר את משבר אמצע החיים של סופר ענק, שחש כי הגיע לסוף דרכו, והיא נחשבת לאחת המסות הסיפוריות האישיות הטובות ביותר במאה העשרים.
שני הטקסטים האוטוביוגרפיים, התרסקות ועל ערות ועל שינה, ראו אור בשנים 1934 ו-1936 בכתב העת אֶסקווייר, תקופה שבה הקריירה הספרותית של פיצג'רלד מקרטעת וחיי המשפחה שלו מתפוררים. במצב נפשי תשוש זה, מערפל הסופר הגדול את תיאור מצבו המוחשי ומעצים אותו לכדי ממדים אל-מציאותיים, עטופים בנימה נוסטלגית שאינה חפה מרחמים עצמיים.
כמה אירועים אישיים מרכזיים מוצפים ברשימותיו אלה באורח מוצפן ועם זאת לא קשה לפענוח: סיפור היכרותו עם זלדה, האופן שבו היא ביטלה את אירוסיהם אך נישאה לו שנה לאחר מכן, יחסיו עם ארנסט המינגוויי ועוד.
מובן שכל החיים אינם אלא תהליך של שבירה, אבל המכות שמבצעות את הפן הדרמטי של העבודה – המכות הגדולות והפתאומיות שמגיעות או כביכול מגיעות מבחוץ – אלה שאתה זוכר ומאשים אותן בכול ושברגעי חולשה מספר עליהן לחברים, ההשפעה של אלה לא מיד נראית לעין. יש גם סוג אחר של מכות שמגיעות מבפנים – שלא תרגיש בהן עד שיהיה מאוחר מכדי לעשות משהו בעניינן, עד שתפנים בתחושה של סופיוּת שבמובן מסוים לעולם כבר לא תהיה שוב אדם שלם. נדמה כי השבר מהסוג הראשון מתרחש מהר – הסוג השני מתרחש כמעט בלי ידיעתך, אבל אז מתממש בפתאומיות.
