"בעיני אין דבר אמיץ יותר מאשר אדם שמכריז שהסיפור שלו ראוי להישמע, בעיקר אם מדובר באישה. עד כמה שעבדנו קשה, ועד כמה שהגענו רחוק, עדיין ישנם כוחות כה רבים שאומרים לנשים שהדברים שמעיסיקים אותנו קטנוניים, שהדעות שלנו מיותרות, ושעלינו להעריך את העולם החדש הזה שזכינו בו כנשים, לשבת בשקט ולסתום. אבל אני רוצה לספר את הסיפורים שלי, ויותר מזה, אני חייבת לספר אותם כדי לשמור על שפיותי."
"למרות הסרטים שאהבתי על תלמידות תיכון שובבות, שנות התיכון שלי הוקדשו לטיפול בחיות המחמד שלי, לכתיבת שירים על אהבה של סמטאות אחוריות ולהתמסרות לפנטזיות של עצמי בלבד. עדיין לא הרגשתי מוכנה להרפות מזה. הייתי משוכנעת שברגע שאניח למישהו לחדור אלי, עולמי ישתנה באופן בלתי ניתן לתיאור אך יסודי. אני לעולם לא אוכל לחבק את ההורים שלי באותה תמימות, ולהיות לבד יהיה שונה. כיצד אוכל לחוות שוב לבד אמיתי אחרי שמישהו חיטט לי בפנוכו" (ע"מ 26)
