"מעולם לא נמשכתי למעוף התאוריה, גם לא לתסיסה הבועטת של המכוּּנֶֶה שיח ביקורתי [...] ביקשתי מעל לכול לבקר אצל הטקסטים", כותבת הסופרת, המסאית והתרגמת מיכל בן-נפתלי בשיבת הספרות אל הממשות, הכולל מסות שחיברה במהלך העשור האחרון, ובהן היא משרטטת כמה אפיונים בולטים במרחב הספרותי בן-זמננו.
בין השאר, בן-נפתלי מבקשת לברר האם אפשר לנסח מחדש את תביעת האמת הספרותית? האם הופעתו המסיבית של ז'אנר הממואר והחוזה המחודש בין הספרות לבין הממשות הם גלגול עדכני של המחויבות הספרותית הריאליסטית לתיאור פני המציאות בעידן "מות האמת"? ומה פשר הגלגול הזה, החורג ממוסכמות הריאליזם ומוותר מראש על עמדת המספר הכול־יודע במאמץ לתת משקל מכריע לתיאורהּ הסובייקטיבי של מציאות עודפת תמיד?
מעולם לא נמשכתי למעוף התאוריה, גם לא לתסיסה הבועטת של המכוּּנֶֶה שיח ביקורתי. מעולם לא רציתי 'לעשות שרירים' בדיבור או בכתיבה. אומנם הכרתי, כמובן, בחשיבותם או באי־נמנעותם של מצעים תאורטיים שכל כתיבה מניחה או נשענת עליהם, במובלע או במפורש, הכרוכים מטבעם בחוסר הסכמה, בספקות או בשאלות שיש בהם משום הבעת ביקורת על עמדות אחרות וניסיון לשנות או לתקן. אבל מעולם לא רציתי 'לעשות תאוריה' וגם לא לעסוק בביקורת. ביקשתי מעל לכול לבקר אצל הטקסטים, במחיר ההחלשה הנובע מההתחככות המתארחת באזורי הפאתוס והאָפקט של הכתבים שקראתי. בסופו של דבר, כדי להיחלץ מן הזהות התאורטית־ביקורתית, סימנתי לעצמי את נתיבן של נשים שפרשו משיירת הסוציאליזציה, ושאי־אפשר היה לכנסן ולבטאן במושגים נתונים (אני אומרת 'כדי' כאילו התקיימו כאן באמת יחסי סיבה ותולדה, אבל לאמיתו של דבר, כל זה פשוט קרה).
