ד" ר בטי מולנר, רופאה כבת שלושים מברוקלין הייטס שבניו יורק, גדלה בידיעה שנמצאה נטושה על מדרגות בית כנסת בלוס אנג'לס ואומצה כשהיתה בת ימים ספורים. שיחת טלפון אחת, בערב יום הכיפורים של שנת 1983, חושפת את פניהם של הוריה המאמצים והוריה הביולוגיים, והופכת עליה את עולמה.
מַיין הַארְט ("הלב שלי" ביידיש) הוא מעין המשך או סוג של ספין אוף לספרה הקודם של איריס אליה כהן, גַּלְבִּי ("הלב שלי" בערבית בניב תימני), אבל הוא עומד לחלוטין בפני עצמו, "שכן יש לו לב אחר, משלו. קראו אותו מלב אל לב", ממליצים באתר ידיעות ספרים.
מאז ומתמיד נהג אוֹטוֹ, אביה, לומר שההיסטוריה "חייבת לו" וכי היא מוכרחה להתחיל להשתפר. בעבר, טען, נהגה בו באכזריות, רשעות ו"חוסר תום לב". מענותיו נפלו על אוזניים קשובות, כי חייו נשזרו לפתע בשלל אירועים שהתרחשו ב"תאריכים מצוינים", כלומר, היסטוריים, ובמפגשים עם "אנשים מצוינים", אנשים ששינו את ההיסטוריה. וגם אם לא ממש שינו, "לפחות השאירו בה איזה סימן". ככלל, הוא נהג להעיד על עצמו שיש לו כישרון להיסטוריה. זיכרונו הפנומנלי אכן החזיק מאות ואלפי מספרים, פרטים ונתונים כלליים, אלא שמיעוטם היו חשובים. רובם ככולם היו אזוטריים בתכלית. לבטי, בתו, נהג לומר שהוא זוכר רק את שיש לו חשק לזכור. עיני התכלת המלנכוליות היו מתמיימות כשהסביר, ספק לה ספק לחלון, "כזה הוא הזיכרון. ברצונו שומר וברצונו שומט. ברצונו ממית וברצונו מחיה."
