מצטערת שאני לא מצטערת

"בא לָך לעשות הרגע הכי טוב־הכי גרוע?" רוּבּי שואלת כשאנחנו פונות ימינה בברודוויי. היא סימסה לאמא שלה שיצאנו מבית הספר ושנגיע תוך עשר דקות לאַיי סקְרים. "כן," אני אומרת ומחייכת אל שני כלבי טרייר שחולפים על פנינו — אבני החן על הקולרים שלהם מנצנצות באור השמש. פעם אמרתי לרובי שכל ערב אמא ואני מספרות בטלפון על הרגע הכי טוב־הכי גרוע שלנו, ועכשיו גם היא אוהבת את זה. "אני אתחיל," אני אומרת. "הרגע הכי טוב שלי הוא לגמרי עכשיו." הטלפון של רובי מצפצף בכיס שלה והיא מוציאה אותו למבט חטוף. אני מציצה לתוך כף היד שלה. אמא שלה כתבה בסדר! והוסיפה המון לבבות. רובי רק בת עשר וכבר יש לה טלפון, ואני בת אחת־עשרה ועדיין אין לי. אבא אומר שאקבל טלפון בסתיו, בתחילת כיתה ו'. "תהיי מדויקת יותר לגבי מה זה עכשיו, ווִילָה," רובי אומרת וצובטת את האף כדי להישמע מצוננת. היא מחקה את המחנכת שלנו, גברת לֵייסי, שסובלת מאלרגיות עונתיות. גברת לייסי התעטשה והשתעלה כל הבוקר והטיפה לנו נגד הכללות בנוסח לא יודע ובסדר.