קלסיקת מתח ששינתה את פני הספרות הבלשית – ספרו של דשיל האמט, שספריו הציתו את דמיונם של יוצרים רבים והביאו גם להתפתחותה של סוגה קולנועית חדשה, הפילם נואר.
בקציר הארגמן, בלש פרטי נקרא לפרסונוויל – עיר של מבריחי אלכוהול, מהמרים ופורעי חוק – ומגלה כי הלקוח שהזמין אותו מת. מתברר שהלקוח נורה מול בניין העירייה, שאשתו היפה הייתה במקום ושהוא עמד לחשוף את קשרי אביו המיליונר עם המאפיה. הבלש מפענח את סבך הקשרים הסמויים מן העין, האיבות הנושנות ותאוות הנקם, שהפכו את עיר הכורים התמימה לחבית נפץ שסופה להתפוצץ.
המגזין טיים כלל את הספר ברשימת מאה הספרים הטובים של המאה העשרים, ורונן טל מזכיר לנו בביקורת בהארץ כי אנדרה ז'יד חשב שקציר הארגמן הוא "הישג מרשים, המילה האחרונה בזוועה, ציניות ואימה".
בפעם הראשונה ששמעתי מישהו מכנה את פֶּרסוֹנוויל "פּוֹיזֶנוויל" זה היה פועל ג'ינג'י בשם הִיקי דיוּאי ב"ספינה הגדולה" — מלון פלורֵנס בעיר בּיוּט שבמונטנה. הוא גם קרא לסווטשרט שלו "סווטשׁוֹיט". לא התייחסתי יותר מדי לְמה שהוא עשה לשם העיר. מאוחר יותר שמעתי אנשים שכן מצליחים להגות את האות ר', מבטאים את השם באותה צורה. עדיין לא ראיתי בזה שום דבר חוץ מאיזה מין הומור חסר משמעות, כמו לקרוא לסיבוב מסוכן "סיכון מסובב". כמה שנים אחר כך נסעתי לפרסונוויל והבנתי מה באמת קורה בפויזנוויל, עיר הרעל.
