רק בערוב ימיו הצליח גיבור רוח אל האור – בעל בית דפוס לשעבר, אלכוהוליסט, אב כושל – למצוא שלוות נפש, לעצור את תנופת הכעס והצער, לסלוח, לשמוח. אנו פוגשים אותו ביומו האחרון, אם לא אחריו, וככל שהספר מתקדם מעמוד לעמוד, חייו נפרמים לאחור. האהבה והזעם, האמון והבגידה תופסים זה את מקומו של זה בסיפור חייו ובסיפורי חייהם של אהובתו, של אשתו לשעבר, של בתו ושל חברי נפשו.
רוח אל האור הוא הרומן השני של הסופר והמוזיקאי איגי דיין, המוכר לנו מעמדת התופים של להקת משינה ומספר הביכורים חוה, עליו כתב עמרי הרצוג בהארץ ש"העברית שלו מתנהלת בקצב ג'זי, הרחק מהריאליזם הפסיכולוגי הדקדקני וחמור הסבר של ספרותנו כיום".
היא התייצבה בדיוק מאחורי ראשי, בלב המת של שדה הראייה. התיישבה ואור קטן נוסף נדלק. עצרתי את נשימתי. לבי קפא ואז החל שועט. בראשי התגוששו ניחושים נוראים עם ניחושים איומים. לא, אלוהים, מה זאת הולכת לעשות עכשיו?! ואז באו המילים. קול זך שכמוהו לא שמעתי מימיי.
