מאורעות תרפ״א ורצח ברנר כאפוקליפסת זומבים? כן! שכול וכשלון וזומבים מאת היוצר המקורי אמיר חרש הוא הרומן העברי הראשון מתחום המאש־אפ הספרותי, שבו סופרים עכשוויים מתבססים על יצירות מהקָנון הספרותי וכותבים מתוך דיאלוג איתן יצירות חדשות בסוגות אחרות.
הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו לכודים בבית חווה, מוקפים פגרים רצחניים. הקשר עימם ניתק, ייתכן שהם האנשים החיים האחרונים בארץ ישראל. ובלב המצוקה הזאת — ברנר כותב: על הניסיון הנואש שלהם לשרוד, על פעולות החילוץ האובדניות, על שיגעון הכפתורים שאחז ברינה שץ הקטנה, על קצין בריטי מסתורי שצונח לפתחם ממטוס בוער ועל שלושה כוורנים נודדים שצצים מתוך השממה.
כותב חיים באר:
ספר זה, מפרי עטו של אמיר חרש, ספר מפתיע שרוחו הגדולה של יוסף חיים ברנר מעלעלת בין דפיו ומפיחה רוח בין משפטיו, הוא נס ספרותי בימים קודרים של שכול וכישלון. לא מצאתי דברים מדויקים לתתם על גבו של ספר יחיד ומיוחד זה, דברים שייתנו ביטוי מדויק לתחושה המפעימה שליוותה אותי לכל אורך הקריאה בו, יותר מאשר המשפט הזה מתוך צוואת המספר הנעלם של מכאן ומכאן: "דבר־מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ".
מדובר בזיוף. ככל הנראה. כן, כנראה, זיוף. האירועים המתוארים בדפים הבאים, בחמש המחברות האלה, לא התרחשו. לא יכלו להתרחש. לא כך. יוסף חיים ברנר, הסופר העברי הגדול, הנשגב, לא כתב על אודות מתים מהלכים. זו ודאי בדיחה. כך חשבתי גם אני, בראשונה. ואז הספק. אותו ״אף־על־פי־כן!״ ברנרי מפורסם. הייתכן? רוצה לומר, השכל ממאן לשמוע, אבל הלב, בכל זאת, מאזין. ברור שברנר ״שלנו״ לא כתב את המחברות האלה. לא ברנר ״שלנו״, ובכל זאת — ברנר. ברנר־שהוא. כלומר, כנראה קיים בכל זאת עולם אחר, דומה, קרוב, אולי דווקא רחוק, רק עכור יותר משלנו, מחניק יותר, שבו הדברים התרחשו דווקא כך ולא כך. לא העולם שלנו, ובכל זאת, עולם גם כן. לא ברנר שלנו, ובכל זאת ברנר גם כן. הייתכן שזה כך: תפוצות־תפוצות, פזורות־פזורות, עולמות מתכנסים ומתפלגים, מתפלשים באבק כוכבים, עולמות אפשריים, וכן, גם, בהכרח, עולמות בלתי אפשריים? גם הם כמונו עיוורים ובורים, חושבים שהם בנים יחידים לאל. עולם סמוך אצל עולם, ובין עולם לעולם תהום, ותהום אל תהום קורא.
