היסטוריה של אלימות

וכך, שעות אחדות לאחר מה שבעותק התלונה שאני שומר במגירה, מקופל לארבעה, מכונה ניסיון לרצח, יצאתי מדירתי וירדתי במדרגות.  חציתי את הרחוב בגשם כדי שאוכל לכבס את המצעים בתשעים מעלות במכבסה הקרובה, פחות מחמישים מטר מדלת הכניסה לבניין שלי, גבי שפוף ושק הכביסה דחוס וכבד כל כך, שרגליי כשלו תחת משקלו. היום עדיין לא האיר לגמרי. הרחוב היה שומם. הייתי לבד וכפות רגליי נתקלו זו בזו, ואף שנותרה לי כברת דרך קצרה, הבהילות דחקה בי לספור: רק עוד חמישים צעדים, קדימה, רק עוד עשרים צעדים ואתה שם. הגברתי את הקצב. בלהיטותי אל העתיד, שבמידה כלשהי ישַלֵח, יקצוב, יצמצם את הסצנה הזאת לכדי עבר, מצאתי את עצמי חושב בעוד שבוע תגיד: כבר עבר שבוע מאז שזה קרה, קדימה, ובעוד שנה תגיד: כבר עברה שנה מאז שזה קרה. הגשם הקפוא לא הוטח בשצף אלא ירד בזרזיף דק, קלוש וטורדני, שחלחל אל נעלי הבד שלי, והמים נספגו ברפידות ובגרביים. היה לי קר, וחשבתי: הוא עלול לחזור, הוא יחזור, עכשיו נגזר עליי לנוע ולנוד, הוא גזר עליך לנוע ולנוד.