סבתא בורחת מהבית

היא דפקה על הדלת בידיים רועדות. הוא בפירוש אמר לה לא להפריע. זה היה היום הראשון שלה בעבודה והיא לא התכוונה להפריע, אבל ההודעה הזו נראתה לה חשובה.
מהחדר נשמעו קולות עמומים של שיחה, מישהו כנראה סיפר בדיחה וכולם צחקו.
היא חשבה שזה תזמון טוב.
היא פתחה את הדלת בחשש למרות שלא קיבלה אישור להיכנס.
"תסגרי את הדלת," הוא נבח עליה.
"זה נראה לי דחוף," היא התעקשה.
"ביקשתי לא להפריע."
זו היתה שיחה חשובה עם משקיעים חדשים. היה אסור שמשהו ישתבש.
היא לא ידעה מהיכן שאבה את האומץ, אבל היא נכנסה פנימה בכל זאת. "זאת הודעה מחו"ל, מאחותך תמרה."
אמא שלו קראה לו עי־דָן במלרע. כל חייה התעקשה שלא יעוותו את שמו והעירה לכל מי שהעז לקרוא לו עִי־דן, אפילו למפקדים שלו בצבא. זה הביך אותו מאוד, והוא שנא את ההתעקשות המטופשת הזו שרדפה אחריו מילדות. כשהיא נפטרה לפני שלוש שנים (ביום ההולדת שלו, וכן, הוא בהחלט האשים אותה שעשתה זאת בכוונה), הוא דרש מכולם לקרוא לו מעכשיו רק עִי־דן.
עִידן לקח את הפתק וקרא בו. לרגע החוויר.
בפתק היו כתובות שלוש מילים בלבד:
סבתא ברחה מהבית.