כראמל (5) היהלום האבוד

לפני הרבה־הרבה שנים, בארץ רחוקה־רחוקה, חי ילד קטן שקראו לו ויש.

טוב, אולי הגזמתי קצת עם ה״הרבה־הרבה״. אולי גם עם ה״רחוקה־רחוקה״. אבל בדבר אחד דייקתי: לילד קראו ויש.

הייתי רוצה לספר לכם שמדובר בילד רגיל כמו כל הילדים, אבל זה יהיה שקר מוחלט. ויש אומנם לא ידע את זה, אבל הוא היה ילד מאוד מיוחד.

היו לו שיער צהוב פרוע, עיניים ירוקות וגוף כחוש. הוא היה רזה כל כך, שהיה אפשר להרגיש ואפילו לראות את הצלעות שלו דרך החולצה שלבש. ורגליו היו ארוכות במיוחד כמו שתי אטריות.

ויש אהב מאוד את השם שלו והכיר כל בדיחה אפשרית עליו - ויש כביש, ויש העכביש ועוד. מיום שידע לכתוב, ניהל רשימות מדוקדקות ואסף משפטים מעצבנים שנאמרו לו בנושא.