ארוחת ערב ברביעייה מובילה לעיוורון זמני. פגישת אהבים במלון אינה עולה יפה. רוכב קטנוע שנחלץ מתאונה מגיע לבית דודתו ומוצא שם דבר מפליא. על פני הקרקע עוצרת תנועת הרכבות, ושלל הסיפורים, הדמויות והבלחי הזיכרון הנשזרים לאורך המסילה מתכנסים בספרו השמיני של אסף שוּר אל אירוע המאיים להתרחש, ואולי כבר אירע וטרם התגלה במלוא משמעותו. בכתיבה אינטימית ובהומור דק מצייר שור את דמותה של חברה המגששת באפלה.
שור הוא סופר שכתיבתו ייחודית ואינה דומה לשום דבר אחר, דמיונו המשתולל מצליח להטמיע בספריו רעיונות שרק מוחו הקודח יכול להמציא. "ללא ספק אחד הסופרים העבריים הטובים ביותר שכותבים כיום" (יוענה גונן, הארץ).
אסף שור הוא מחבר עמרם, מוטי וסיגל (בבל), כה אמר וינסנט, החתול הטיפש, למה דג ציפור וארזת לבד (כתר) והדוב (הקיבוץ המאוחד).
ישבנו בקרון כולנו, לכודים איש־איש בתוך אופיו כמו בתוך גולם שאפשר אולי לפרוץ ממנו, אבל רק במאמץ אדיר. ישבנו שם שווי ערך, סדורים ושקולים זה לזה כמו עלעלים על עמוד תפרחת. היינו יחד, אבל עדיין יחידים. כשהנערה נכנסה, כולנו הרמנו עיניים ולא ידענו למה. אולי בגלל המצח המגולה שלה, פרי תספורת משונה שהלמה אותה בכל זאת. אולי כי הפנים שלה היו במנוחה מוחלטת, ובכל זאת ניכרה בהן איזו דריכות - לא, לא דריכות. אולי איפוק. כאילו הפנים אוצרות ארשת או מסוככות עליה, ולא היה אפשר לדעת איזו. אולי כי נדף ממנה איזה ריח שאפילו לא ידענו שאנחנו מבחינים בו, אבל לא להגיב אליו היה משום מה בלתי אפשרי. רק מן הנימוס השפלנו את המבטים בכוח ונעצנו אותם במכשירי הטלפון וברצפת הקרון, בעקבות הנעליים ובמסטיקים המשוטחים ובעטיפת חטיף ריקה ששמט אחד הילדים. השפלנו אותם בזה אחר זה, כאילו היינו כולנו רכיבים של צעצוע מכני יחיד. כאילו רקם אותנו יחד מין תפטיר שהתעקש מבעד לסוליות הגומי השטוחות, מבעד לעקבים הגבוהים ולתחתית הסנדלים המיוזעת כשחלפה על פנינו בזרועות שנעו בקצב הצעדים שלה, שהיה גם קצב הלחש של הגלגלים, שגבר כדי נימה ושוב שכך ושוב ושוב. לא להרים את המבט אליה עלה לנו הרבה. המתח בשרירי הצווארים שלנו השתרג סביב עמודי השדרה הבלתי נינוחים, התיישב בישבנים שהתהדקו ואז נפלט אל הקרון בניע של כפות רגליים ובהתעקצצות העור שסביב הקרסוליים, בזיעה שנקוותה בחריצי ההבעה שהעמיקו עם הזמן שכבר עבר ושטפה על פני נקבוביות ובמורד האף.
