מה זה לשמוע? מה זה להרגיש? נראה שההיזקקות הטבעית והמובנית־מאליה לכישורים בסיסיים אלה, דוחקת את השאלות. הצורך האישי עולה עליהן והוא שמכתיב לשני הגיבורים בספר הביכורים של טלי שמיר ורצברגר את הכמיהה והניסיון להשיג את מה שאין עבורם.
רוני ויוֹחי חיים בעולמות שונים. האחד גבר צעיר שגדל במושב בדרום הארץ; השני פנסיונר המתגורר ברמת גן. באקראיות של זמן ומקום מתחיל ונרקם סיפור משותף שאפשר והוא מתאר דמיון, השלמה וניגוד בין יוחי לבין רוני. האחד מבקש להקים את עצמו מחדש בתל אביב, לאחר שהחליט לעזוב את הבית במושב, להשאיר שם את אמו עם סבתו החולה, תוך אמונה שאולי לא רק מהלך חייו ישתנה, אלא גם הליקוי הגופני הטבוע בו ייעלם, וכך יהפוך "רגיל כמו כולם". השני, לעומתו, משתוקק להתרגש מחדש, ולראשונה בחייו הוא מגיע אל מרחב זר ולא מוכר לו - עבודה באופרה הישראלית בתור ניצב. באותה הזדמנות אולי גם יתאהב ויצליח להרגיש מגע כמו שצריך. הציור המהפנט על הכריכה: דיוקן עצמי עם קצף גילוח של יוסף קריספל.השפתיים הכי חשובות בשבילי. ככל שהן יותר בשרניות וגמישות, העולם דרכן נהיה ברור ורך. ואם כבר שפתיים, אז אני מעדיף אותן בלי איפור. אודם שנמרח לפעמים על אחת השיניים מסיט אותי אל המריחה השמנונית, וזהו, אני מאבד את הריכוז. הכי אני שונא שפתיים שמוחבאות בשפם או בזקן. הכי גרוע זה שניהם יחד. השערות מתערבבות עם המלים. דוקרות לי את ההבנה. הכי יפות השפתיים של אמא שלי, אפילו שיש סביבן קמטים כשהיא שורקת את האותיות.
