קוֹטְקָה (חתול או חתולה בבולגרית) היא אָבִיָה, החיה בפרבר מבוסס עם בעלה אלון ושלושת ילדיה, בשגרת חיים בורגנית של שיעורי יוגה והתנדבות בבית הספר. הסדר מופר כשהיא מוצאת קלטת וידיאו מילדותה שמטלטלת את כל מה שחשבה על עצמה ומעמתת אותה עם עבר שהודחק.
בשני צירי עלילה, המתרחשים בפער של שלושים שנה, ובשני קולות, של אם ובת, תמר מרקוביץ מספרת סיפור משפחתי המתרחש על רקע המהפכה המינית של שנות השבעים של המאה העשרים, בעולם שבו טורפים ונטרפים מחליפים תפקידים. סיפור על כמיהה להשתייכות, על אימהות ומיניות, ואולי יותר מכל – סיפור על מחילה.
היא נהגה לקרוא לי קוֹטְקָה, שזה אומר חתול או חתולה בבולגרית. לפעמים היתה מבטאת את המילה ברוך אין־סופי, ולפעמים סיננה אותה מבין שיניה, בפה קפוץ. מוזר, אין לי כמעט שום זיכרון ויזואלי ממנה, אבל את צליל הקול שלה אני זוכרת באופן חי וברור, ואת האופן שבו ביטאה "קוטקה" אני זוכרת כאילו היה זה אתמול.
באחת הפעמים היחידות שבאה להשכיב אותי, ממש לפני שעזבה, התיישבה לידי וחיבקה אותי, הגלים הרכים של השיער שלה כיסו חלק מהפנים ומהכתפיים שלי. "את חתול. נולדת חתול," קבעה כמציינת עובדה, "חתול תמיד נופל על הרגליים. לא משנה מאיזה גובה תזרקי אותו, הוא תמיד ייפול על הרגליים. זה מאבא שלך, זה לא ממני."
