הרומן השישי של יעל משאלי נפתח בפוסט פייסבוק שמפרסמת גיבורת הרומן, אריאלה, בו היא מבקשת: "יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה". היא מדגישה שפנייתה אינה מכוונת ל"גרושות שהתגרשו נהדר", אלא ל"שבורות, מרוסקות ואומללות".
היא מקבלת אינספור תגובות, בוחרת שבע ממאות הנשים שרוצות לספר לה את סיפוריהן, מאזינה לסיפור של כל אחת מהן ודרכו מספרת ברמזים ובשברי משפטים גם את הסיפור שלה.
יעל משאלי היתה שם ושרדה כדי לחשוב ולכתוב על גירושים. היא לא עושה הנחות ולא מחפשת מה הלֶקח ואיפה הטעות ומה אפשר ללמוד מכל זה. היא שולחת את הגיבורה שלה, אריאלה, להקשיב בלב פתוח לנשים שפנו אליה ולא לשפוט אותן, לא לחנך אותן, ולא להגיד להן שהכול לטובה. התוצאה: סיפורים אישיים מאוד, חפים מכל מניפולציה וקישוטים רומנטיים - על אהבה וכאב, על תשוקה ועייפות, על שקרים ואמת.
בעירום מלא, רגע לפני שנכנסתי להתקלח, בחנתי את עצמי במראה: שיבה גזורה במספרי ציפורניים באורכים משתנים ולא סימטריים, מעוכה בצד שמאל כמו בכל בוקר, עיניים מודלקות מבכי שאני מתעוררת אליו כבר שלוש שנים, אף נוזל, גרון צורב, בטן צמיגית ומקומטת מתפזרת לצדדים, כתף שמאל עבה ונמוכה מעט מכתף ימין, נכנעת לכוח המשיכה, מה שמשפיע על כל הגוף ומושך את כל המחשופים של כל החולצות והשמלות באופן לא סימטרי וחושף תמיד רצועה אחת וחצי כתף, ירכיים עבות וחרוצות מתיחות עור, פנים זרועות כתמי שמש, עין אחת וגבתה קרובות יותר מאשר אצל השנייה, לחיים שקועות. ולמרות כל זה הסך הכול בסדר גמור. יש עם מה לעבוד. אני מרוצה.
חזרתי למיטה. פתחתי את המחשב החבוט והסופג כול, מדמעות ועד ספלי קפה של בוקר מוקדם, נכנסתי לפייסבוק וכתבתי: יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת.
