קובץ סיפורים של חיים הזז (1973-1898), חתן פרס ישראל הראשון לספרות, שבו מצטרפים גיבוריו הספרותיים לכדי שרטוט דיוקנו "הנעלם" של היהודי, העברי והישראלי שבכל הזמנים. הקדמה: פרופ' אבידב ליפסקר.
בדילוגי מקומות וזמנים, לפרקים נגלית ולפרקים מרומזת עלילה נחבאת של דמויות, אשר כל אחת מהן מדוּבבת בעגה ובלשון המיוחדים לה, ברחובות פירנצה, רבתי התימנים בירושלים, ררבעים שעל גדות נהר הַסֶן בפריז ורעיירה המזרח־אירופית. המעברים הנמרצים ממרחב גאוגרפי אחד למשנהו ומעידן היסטורי קרוב אל רחוק, מציבים נקודות משען שעליהן נבנה בסיסהּ הפנורמי של ההוויה היהודית.
מתוך אותו האיש
בּוּפַאלְמַאקוֹ יצא מאצל ידידו דֶל סַאג'וֹ כשדעתו יפה עליו ועיניו מעורפלות מן היין ששתה. ראה אדם שהיה הולך ובא. עמד והביט בו, וכאילו ענן נגלל ונראה אור של רקיע.
נתקרב אצלו ואמר בפנים מתמיהות:
– מי אתה?
השיב לו:
– שמי אלֶסנדרוֹ, ואני בא ממקום שנצרכתי לילך.
– הא! – שמח בו. – נֶשר מן אותו הקן! חזור אצלי.
כסבור היה אלסנדרו, בשביל שהטעתו עינו נטפל לו.
סירב לילך עמו.
– בוא! – החזיק בו. – לא תהא סרבן. בגזירת הוד קדושתו של בוניפציוס!
נתלה אלסנדרו ועמד.
– שמע לי, שאין אדם שומע לי ומפסיד, – פייס אותו בופאלמאקו בדברים. – אני בופאלמאקו הידוע לשם, אני ג'וטו ועוד. תאכל אצלי מה שהנאתך ותשתה מה שהנאתך.
היה אלסנדרו עומד ותוהה.
– לא אוציא אותך מידי, – לא הרפה בופאלמאקו ממנו. – לא! מן השמיים אתה. שליח מן השמיים.
כרך זרועו עליו והוליכוֹ והיו מפסיעים כבין קורה לחברתה והולכים. עד שהגיעו אל ביתו של בופאלמאקו, בית ישן, מוטה על צדוֹ ומנוגב כחרס, ותריסיו דיהו מצבעם והרקיבו מרוב עתים וימים.
