אהבה רחוקה

אֶת־הַמֶּרְחָק, שֶׁנָּח 

בֵּינִי וּבֵינְךָ-

אֶעֱבֹר כֻּלּוֹ

וּלְפָנֶיךָ אָבואֹ

אֶת־כֻּלּוֹ, הַכָּחֹל,

אֶכְבֹּש,

כִּנְשִׁימָה אֶבְלָעֵהוּ,

וְאָבוֹא

לֵאמֹר דְּבַר־מָה לְךָ.

מָה אֹמַר?

וְאִם אֹמַר? ---

וּכְשֶׁאֹמַר

וְאֶפְנֶה לָלֶכֶת,

יִסָּגְרוּ מֶרְחָבַי כִּכְנָפַיִם שֶׁנֶּאֶסְפוּ,

וְרַק שְׁבִיל צַר יִתְפַּתֵּל,

כְּמוֹ נֶעְלָם

שֶׂנִּגְלָה לְפָנַי,

וּלְרַגְלַי מְפֻיָּס יָנוּחַ.

אֶת שְׁבִילִי זֶה

בַּעֲלֵי אֱלוּל אֲרַפֵּד,

וּבֵין שְׂדֵרוֹת לִבְנִים, עַל אָשְׁרָם אֲבֵלִים,

חוֹטֵאת וְשׁחָה אָשׁוּב לְבַדִּי.

 

פרסום מכתבי האהבה של יוכבד בת־מרים הצעירה אל הסופר חיים הזז מעורר בי רגשות מעורבים. תחושת החידה שהותירה בת־מרים במתבונן בה כפרסונה הייתה חלק מקסם המשיכה שלה, והיא גם שהביאה משוררים להידרש בשיר אל דמות הכוהנת הטרגית, הצלולה והנזירית, שדווקא בהסתלקותה מהכתיבה הפכה ביתר שאת למעין מוזה למשוררים כנתן אלתרמן, אבות ישורון ואחרים. אבא קובנר דימה את מצחה הגבוה לטקסט פתוח, "רַק מֵצַח רָם כְּפָרָשָׁה פְּתוּחָה מִקְלָף" − דימוי המעורר את הדמיון לפעולת הכתיבה והכתב. דמותה רבת־הכוח ואפופת הסוד, נוגעת בחייהם. ואילו הם, מנסים לפענח אותה ולכלול את שפתה בשפתם. כל אחד מהם ראה בה גם את דמות עצמו המועצמת בה; מִנסרה שמצלילה את הפואטיקה הפרטית שלו. היא הייתה בשבילם גם הקשר לרוסיה, כיוון שנגעה במהפכה, בשירה הרוסית ובחרה בעברית. כל זה בונה סמכות, עין שופטת.

גם אני אהבתי את המסתורין, את הריחוק, את הדיבור בגוף שלישי; המשוררת שלעולם אינה נמצאת בגובה העיניים, בגובה הרחוב. ולא מתוך התנשאות, אלא מתוך פרישות. ולצד הריחוק − הספונטניות: הדי צחוקה המתגלגל עדיין נשמעים באוזניי.