פילוסופים ואנשי מדע רבים עסקו בצחוק, החל באריסטו, שכתב על כך שהצחוק מייחד את המין האנושי. תופעת הצחוק נבחנה מבעד לעדשה הרציונלית, ולפיכך שאלת היסוד היתה: למה האדם צוחק, כלומר, איזו פונקציה ממלא הצחוק בחיי האדם?
אנרי ברגסון (1941-1859), מגדולי הפילוסופים במאה העשרים, עיצב פילוסופיה שתשתיתה היא הסירוב לראות ברציונליות את תמצית הקיום האנושי. הוא לא הכחיש כי האדם הוא יצור רציונלי, אבל סירב לראות באדם רק יצור רציונלי. לפיכך השאלה היסודית שהציב היתה: מהו הצחוק? כלומר, מה המשמעות של תופעת הצחוק כשלעצמה. מיקוד זה מפנה את הזרקור לשאלה מה מצחיק אותנו, ולא לשאלה למה הדברים מצחיקים אותנו.
חיבורו הקצר על הצחוק הוא בעל חשיבות לא רק בשל הדיון העמוק ביסוד שנחשב שולי ולא מהותי, אלא גם משום שהמיקוד בצחוק מאפשר לנו לחשוב מחדש על ניסיון חיינו ועל תודעתנו האנושית.
