ביוגרפיה של אונורה דה בלזק, שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה סמוּיה של מחברהּ, שטפן צווייג, כפי שכותב פרופ' יעקב גולומב במסת ההקדמה לספר. צוויג העריץ ללא סייג את הסופר הצרפתי – "בונה העולמות" ואחד מגדולי מעצביה של התרבות האירופית בדורו, שעשה לילות כימים בכתיבת הקומדיה האנושית אשר שבהיקפה, בתנופת רעיונותיה ובאלפי דמויותיה לא היה לה אח ורע בקרב סופרי אירופה.
בביוגרפיה, שפורסמה לאחר מותו של צווייג, מתגלה גדולתו של בלזאק כהיסטוריון של תקופתו, כפסיכולוג ופיסיולוג, כצייר ומשורר, וכמעט כאֵל הבורא עולם ומלואו בכוח דמיונו ובלהט רוחו. יחד עם זאת, צווייג מבחין בפרדוקס שבבסיס גאונותו: מצד אחד אמן דגול הנאמן לעצמו וליצירתו, ומצד שני מי שמאבד תדיר את האותנטיות האישית שלו, בהיכנעו לפיתוייו של פרסום מהיר.
"בלזאק, יצירתו האחרונה של שטפן צווייג, שנעשתה לביוגרפיה המרכזית שלו, היא קידה עמוקה בפני בלזאק. הוא ביקש לצייר בה 'שעה מופזת של האנושות' ובתוכה פיסה של הוויה אנושית. ואמנם נוצרה כאן קומדיה אנושית ארוגה מחוויות, מזיכרונות ומקטעי פרוזה – והקריאה בה מעוררת בקוראים רצון לשוב אל יצירותיו של בלזאק", נכתב ב-1978 ב-Literatur und Kritik.
ענק רוח מדרגתו של בלזאק, המסוגל להעמיד מכוח דמיונו השוצף יקום נוסף לצד זה הגשמי, לרוב לא ייטה להיצמד לאמת הפשוטה בבואו לספר על אפיזודות משניות הלקוחות מקיומו הפרטי; אצלו ייכנע הכול לשרירות רצונו הפיוטי. הסילוף הגאוותני של רבים מפרקי חייו מתחיל כבר בעובדת יסוד של הקיום הבורגני שאינה ניתנת לשינוי: בשמו. יום אחד, בסביבות גיל שלושים, מודיע בלזאק לעולם ששמו אינו אונורה בלזאק אלא אונורה דה בלזאק, ולא זו בלבד אלא שהוא טוען כי תואר האצולה הזה מגיע לו בזכות מימים ימימה.
