שיכון צדיקים

בחן, בהומור ובהתבוננות חדה מספרת הסאטיריקנית והסופרת נילי אושרוב סיפורים מילדוּתה, שהיתה ילדות מאושרת - של מיץ פז, של תקופת ההמתנה, של קרם ולווטה, של קופיקו ופרוסט ותוכידס ועגנון, של אור ושמש וצחוק ואהבה ותפילות שחרית אינסופיות וקייטנות איומות שלא ייגמרו - ואפורה: "הכי אפורה בעולם. הייתי ילדה אפרורית בשיכון אפרורי, שבו התגוררו אנשים אפרוריים, סתם אנשים רגילים עם מספר על היד, פרוסת לחם תחת הכרית, עוינות לא מוסברת לכלבי זאב והרגלי שינה גרועים. ובכל זאת היתה לי ילדות נפלאה. הספר הזה נכתב כדי להוכיח את זה לילדים שלי"

כלום לא קרה ברחוב השר משה בשיכון המפד"ל הרמת–גני של תחילת שנות השישים של המאה העשרים. כלום לא קרה בדירות הקטנות והצפופות, כלום לא קרה תחת עצי השסק בגינות הזעירות, כלום לא קרה בצריף הירוק של בית הכנסת, כלום לא קרה במכולת סחופת הלכלוך של השפיצרים, כלום לא קרה ב"סלון יפה" שבסלון של יפה, באמת כלום. אבל כל מה שלא קרה היה נורא מצחיק. וזה למרות שדיירי השיכון, רובם ככולם, הגיעו מ"שם" ולא הביאו עימם יותר מדי סיבות לצחוק.