בין המעברה לשיכונים, בין הקיבוץ לכרמל, בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, ארבע נשים משתוקקות לאהבה, מחפשות הבנה, רודפות חלומות ברומן השני של המשוררת והסופרת לידיה בר־אב., מחברת זעקי מעברה אהובה.
רינה, שנולדה יתומה, נושאת את עיניה לאחותה הגדולה אורליה - מלכת היופי של המעברה, שאינה חוסכת את שבט לשונה מאיש אבל שומרת על אחותה כנמרה. רוחמה, אחותן למחצה, נכרכת אחרי שתיהן, ובבית יראה משלמה, בעלה. והחברה מהכרמל, ורדה, סופרת ומשוררת חסרת מנוח, מסכסכת את תמונת עולמן עם מילים שאינן מכירות ותשוקות שלא העלו על דעתן.
אישה מספרת לך רואה אור בשְׁתַּיִם - בית הוצאה לאור שייסדו מירי רוזובסקי ואורנה לנדאו ב-2021, במטרה לאפשר מרחב ספרותי חדש לקוראים וקוראות ולכותבים וכותבות של ספרות מקור.
בחיים קורה שאישה פוגשת גבר, שכמוהו ראתה רק בסרטים או בחלומותיה היפים.
לרינה זה קרה בתחנת האוטובוס, כשמוריס ישב לצידה והרעיף עליה את שתיקתו. זרועו נגעה בהיסוס בזרועה, והוא שאל אותה מה היא עושה.
"אני לומדת שנה שלישית ואחרונה תפירה," אמרה והוא החמיא לחיוכה. היא הסמיקה ושלחה יד אל שערה המהודק.
אחרי שיעורי התפירה היה מזמין אותה לבית קפה או לגן הצופה לנוף המפרץ. לפעמים גם לקח אותה לסרט. רינה לא האמינה. כמה חבל שאחותה אורליה אינה לצידה לאשר שזה אכן קורה לה. אביה והצִיה ראו את פניה והבינו שמשהו טוב עומד לקרות בקרוב, והתכוונו לחתונה, אבל לא עברה מחצית השנה והנה התבשרו — מוריס נסע לחפש עבודה בתל אביב.
בלילות לאור עששית נפט ישבה רינה בצריף שלה ושל אורליה וכתבה לו. היתה קורעת את המכתב, ושוב כותבת. אורליה היתה צופה בה מן הצד ומגחכת. פעם לא התאפקה ונזפה בה, "די! מה את מתאמצת כל כך? בשביל מי? את לא יודעת שאם היה רציני לא היה בורח לך לתל אביב?"
