יקום מחנות הריכוז

"הספר הקטן הזה לא דומה לספרים אחרים שנכתבו על מה שייקרא לימים 'השואה'," כתבה מאיה בקר בהארץ. "זו לא רק העובדה שדוד רוסה לא היה יהודי אלא אסיר פוליטי, פעיל שמאל צרפתי. יקום מחנות הריכוז, שנכתב ב–1946, זמן קצר אחרי שחרור מחנה בוכנוואלד שבו הוחזק רוסה כשנה וחצי, הוא לא תיעוד נפשי־רגשי ולא דין וחשבון אתי, מוסרי, שמוכר לנו מכותבים כמו פרימו לוי, למשל. הטקסט של רוסה הוא מסמך כמעט קטלוגי שנועד למפות את המחנה, את השיטה, מזווית ביורוקרטית, והוא כתוב באופן ענייני ותמציתי, באיפוק רגשי שמבקש 'להכניס סדר לתוך הכאוס, להפוך טראומה לאנליזה', כמו שכותבת בדברי המבוא מנואלה קונסוני".

רוסה אינו מסתפק בעדות אישית. הוא בוחן את המחנה כמוסד חברתי-פוליטי שבו שלטון, בירוקרטיה ופשע כרוכים זה בזה ומתאר את דפוסי ההיררכיה והאלימות שאפיינו את חיי האסירים, לצד גילויי הסולידריות שנרקמו ביניהם. בניתוחו השיטתי והמאופק מוצג מחנה הריכוז כביטוי למשבר חברתי ומוסרי שאינו ייחודי לאירופה בלבד.

ובמילים של בקר: "לאנטישמיות, לפרויקט השמדת הגזע היהודי, אין כאן כמעט זכר. לא רק שרוסה אינו מתעכב על הנאציזם כמופע ייחודי, חד־פעמי, של רצחנות גזענית ואובדן צלם אנוש, אלא שהוא חותם את ספרו באמירה הכמעט־חתרנית, ודאי לשנות ה–40 [של המאה העשרים]: 'קיימים קשרים מובהקים בין קיומו של המשבר הזה והמנגנון שלו ובין היסודות הכלכליים והחברתיים של הקפיטליזם והאימפריאליזם. בצורות חדשות ובהרכבים אחרים תופעות דומות עשויות להופיע שוב מחר'."