ספרה של רוחמה אלבג, המבוסס על קורות משפחתה שעלתה מעיראק, שנשותיה נדרשות לממש את יעודן, להיות עוד חוליה בשרשרת של הולדת ילדים, תקווה וכניעה, ואחדות מהן קוראות תיגר על המוסכמות.
"תמיד העסיק אותי הסיפור הזה של המשפחה המורחבת. ככל שהתרחקתי מהם ראיתי אותם אחרת, שהם שתלטנים ומדכאים וגם גזענים. לאחת האחיות של אמא שלי הרביצו מכות רצח כי העזה להתחתן עם תימני", סיפרה אלבג בראיון בהארץ, בו תיארה את הספר לא כממואר, אלא כ"ביוגרפיה משפחתית".
הורים, שזוגיותם כושלת, בת רגישה שלא חדלה להתבונן ולשאול שאלות, סבתא אדישה אך גם יצרית, סבא חביב אך חם מזג – עלילותיהן של אלה ובני משפחה נוספים נפרשות על רקע מקום וזמן מובחנים ובה בעת מעומעמים, ברומן הכתוב בשפה ייחודית ונע בין חיי המשפחה המורחבת, החמוּלה, לבין בית ההורים אפוף העצבות. גיבוריו, הלכודים ברשת של קודים חברתיים נוקשים, מתמודדים עם אהבה וכאב, תלות וזרות, שייכות ועקירה, וחווים, למרות הכול, רגעי שמחה ואושר.
"למה עשית את זה," שאלתי כעבור שנים את אמא שלי, כשסיפור שובך היונים המנופץ צץ ועלה בפעם המי־יודע־כמה, והפעם דווקא מצידו של אבי השתקן, שאחת לתקופה ובלי כל הנמקה שב וקונן על "היונים שלי", כמו באותו בוקר שישי קיצי, רגע לפני שיצא מהבית בפנים נפולות. היא התעלמה מדבריו ומשאלתי והורתה לי לגשת עימה לחדרה, שלפה שקית ניילון אדומה ממגירת השידה שלה, הגישה לי אותה וצחקקה במין מבוכה. פתחתי בזהירות. לא היו בה ממתקים או סרט לשיער אלא חזייה תכולה, החזייה הראשונה שלי.
