קורות חייו של לורד רנולד ליליאן, נער סקוטי בודד ממוצא אריסטוקרטי שנחנך לחיי הוללות ברחבי אירופה, ביצירה ספרותית דקדנטית ההולמת את מחברה, ז׳אק ד׳דלסוורד-פרסן, משורר וסופר אקסצנטרי ומצועצע שעורר שערוריות בכל מקום שכף רגלו דרכה.
במהלך מסעותיו בין ונציה, נאפולי, סיציליה ואיי יוון, מדלג ליליאן הצעיר במיומנות מופלאה בין החברה הגבוהה לנמוכה, בין הסלונים האליטיסטים למועדונים ומקומות המפגש בפריז של מטה. הוא נע בין חיפוש נואש אחר אהבת אמת ליצריות חסרת גבולות, בין ניסיון להשתלב בחברה, לדחייתה מכל וכול - עד לסופו הטרגי.
מיסות שחורות. לורד ליליאן הוא עיבוד ספרותי, הממזג בין מציאות לבדיה, לאורח חייו יוצא הדופן של ז׳אק ד׳דלסוורד-פרסן, שמעצרו ומשפטו בגיל 23 (שנתיים לפני פרסום הספר) עוררו שערורייה בעיתוני התקופה בצרפת. הסקנדל פילג את הסלונים הספרותיים בפריז לשני מחנות, ובסיומו פרסן גלה מרצונו לאי קפרי עד מותו בטרם עת ממנת יתר.
לאורך הספר עוסק פרסן ביחס החברה להומוסקסואליות, ומבקר בחריפות את הצדקנות והצביעות החברתית והמוסר הכפול, הן מצד הרשויות והן בתוך הקהילה ההומוסקסואלית עצמה. פרסן חושף בפנינו אורח חיים חתרני, הכולל הילולות של שתייה וסמים, זנות מכל המינים והגילאים, ומפגיש אותנו עם בני דמותם של אוסקר ויילד, ז׳אן לורן, דה מונטסקיו, שרה ברנאר ואחרים.
״אבל מי הוא באמת?״ שאל ד'רסרנז' מבעד למסכה. ״אני סקרן כמו חתול. אגב, ידעתם שהוא אוהב לשבת בבית?״
״יותר נכון לנענע את הישבן, אדוני הדיפלומט,״ השיב דֶלָה־רוֹבּיָה, גרום להפליא מאחורי מסכת הארלקינו השחורה. ״הוא נצר לאחת המשפחות העתיקות ביותר באנגליה...״
״בחור צעיר, הלא כן?״
״אה, בן תשע־עשרה, פחות או יותר. אבל למה אתה לא מעשן... עוד טיפה אופיום?...״
דלה־רוביה סימן בידו, ובּוֹי סיני, חרוש קמטים וזריז כעכביש, פיטם כל מקטרת ומקטרת בכדור קטן של בצק שחור... ״אפילו לא בן עשרים. נדמה לי שהוא לורד ליליאן ה-17 או ה-18, ומאז שהם קיימים (הקשיבו למוזיקה היפה... ריקוד קרואטי) הלורדים האלה מצדיקים את כל המוניטין שנקשרו בשמם.״
״כמעט משוגע, אמרו לי...״
״אתה, אני חוזר ואומר, אתה דיפלומט. לכן, במקרה הזה, מאחר שאתה משחק עם המילים — סליחה, עם משמעותן — אמן או משוגע, זה מה שאתה מתכוון?״
״הוא יתום ועשיר כקורח?״
״זו הלשכה לתעסוקה פה, בחיי!״ לגלג הנסיך סקוֹטִייֵף וטפח על מעילו הרקום.
״וחוצפן מאוד,״ מלמל בשקט ז'אן דַ'לְזַס, שעד אותו רגע רק עפעף בעיניו המיובלות וליטף את הטבעות שהיו בבת עינו, ״חוצפה של מפקד עליון!... והוא גם יפה, יפה יותר מילד שצייר מַנטֶניָה. מישהי התאבדה בגללו... כשהמתינה לתורה אחרי כל הגברים. הוא הטיפוס שלך, סקוטייף: לא טיפש — מלא עוז ומאולץ.
