"כבר כמעט שנה וחצי שאבא שלי איננו, ועודני חיה", כותבת המשוררת מיטל פישל בפתח ספרה השני, שהוא בראש ובראשונה קינה שוברת לב על מות אביה.
השירים, עדינים ומתמסרים לחוויית האבל, מקיפים את כל החיים – הזוגיות וההורות, עונות השנה, הזמן שחולף, שגרת היום יום, הפרנסה, והצורך לכתוב שוב ושוב את שיר האבל שלמרבה ההפתעה של המשוררת, לא יחזיר את המת לחיים.
מה שקרה אחר כך
יָצָאנוּ מִבֵּית הַחוֹלִים
עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ.
שָׁלוֹשׁ יְתוֹמוֹת וְאַלְמָנָה אַחַת.
אֶת הַשָּׁעוֹת הַמְּעַטּוֹת וְהַמַּפְחִידוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ עַד בּוֹא הַבֹּקֶר
יָשַׁנּוּ בְּזוּגוֹת.
