רכבת שלג

"הוא טוב," היא אמרה בהתרגשות, "אבל יקר. וקצת אכזרי."
"כמה יקר?" אמרתי.
"מעכשיו לעכשיו זה יעלה ששת אלפים דולר."
השענתי את הראש אחורה לרגע וסקרתי עם עצמי את האפשרויות, כשאני תקוע פה עוד שבע שעות מיותרות. ברגע האיטי הזה משהו בגוף שלי דיבר. צריך גבר, הוא אמר, מישהו חזק. זה לא בסמכות שלה לפנק אותי בסכום כזה על חשבון הארגון, אבל היא בטח ידעה שאני יכול להרשות את זה לעצמי. הרמתי אליה את העיניים. שיער חום חלק, מניקור מתוקתק, איפור עיניים מלא. ברגע שיצאתי מהתחנה זיהיתי אותה לפי שפת הגוף והמבט בעיניים כמו שאנשים מזהים מיד אנשים מארץ המוצא שלהם. הארגון המסריח הזה תופס את כולם. היא חיכתה לי שם עם מעטפה ובתוכה כרטיסי הטיסה שלי, והסתכלה בי כשפתחתי אותה בקוצר רוח וגיליתי שהטיסה שלי רק בעוד שבע שעות. היא ידעה שזה לא ימצא חן בעיני. הייתי עייף וחסר חוש הומור. חסר סבלנות, כי מתּי כבר לחזור הביתה. התכחשתי ליופיים של הרחובות ושל המפרץ ואפילו של קישוטי־החג, שדולקים גם ביום. המבט של עצמי בחלון הראווה היה מוכר מאוד ועדיין מפתיע: לרגע נראיתי כמו שאני מרגיש. זה מסביר מדוע כמה אנשים שעברו מולי נעצו בי מבטים תוהים.
היא הסתכלה בי בציפייה. הופתעתי מתגובתה לאפשרות שאזמין אותו. הייתי בטוח שהיא לא יכולה להרשות את זה לעצמה מהכסף שהיא עושה בעבודה הזו. איך נתקלה בו בכלל? התשובה בטח מעניינת, אבל תכלס לא התחשק לי לשאול.
בחנתי שוב את כרטיס הביקור שהראתה לי. לא היה בו שום פיתוי. 6,000 דולר, פי עשרה לפחות מהמחיר הגבוה בשוק, וכרטיס שמנוסח בצורה סתמית, כאילו מי שיודע יודע.
"תתקשרי," אמרתי.