מותחן פוסט-קורונה בקצב מהיר מאת הסופר, העורך והתסריטאי השוודי יוהאן ברנסטרום, מחבר חום שראה אור בשנה שעברה, גם הוא בהוצאת לוקוס.
שנתיים אחרי המגפה, העולם חוזר אט־אט לשגרה. תנועת הרכבות מתחדשת, אך עימה העיכובים והאיחורים המרגיזים. כשמתרבים מקרי המוות על פסי הרכבת, המשטרה מתחילה לחשוד שאין מדובר בהתאבדויות או בתאונות, אלא במשהו אחר בתכלית: פסיכופת שדוחף אנשים אל מותם מתחת לגלגלי הרכבות. והוא יכול להיות כל אחד שעומד עכשיו על הרציף.
מיקאלה שולד, כתבת בסוכנות ידיעות, המסקרת את הבעיות בחברת הרכבות, עוקבת אחר המתרחש. לחרדתה, ככל שמתרבים הקורבנות כך הולך ומתברר לה שיש קשר בין כתבותיה ובין מעשי הרצח.
הרכבת נכנסת אל תחנת שטוקהולם סיטי והדלתות נפתחות בקול שאיבה. הוא יורד במהירות, נבלע בין הנוסעים היוצאים מהרציף. לפחות הפעם הרכבת הגיעה בזמן, אולי כי ביום השנה החדשה יש פחות נוסעים מהרגיל.
בטח כולם בבית, מתאוששים מלילה מרובה שתייה, הוא חושב כשהוא נעמד על גרם המדרגות הנעות הארוך, מסתתר מאחורי הגבים שלפניו.
הוא עצמו לא שתה אפילו טיפה. מה שגילה גרם לו להיות ממוקד כפי שלא היה זמן רב. המידע היה גלוי בפייסבוק. הכרטיס, זמן ההגעה, הכול.
הוא בודק בלוח הנסיעות לאן אמורה להגיע הרכבת של 12:45 מגוֹטֶנבּוֹרג, מאתר את רציף 10 בקומה העליונה ומוצא בית קפה ממול.
מושלם.
הוא מזמין קפה לאטֶה ומתיישב בשולחן הצופה אל הרציף.
לפי אחד משעוני התחנה הגדולים, נותרה עוד שעה.
הוא מביט אל המסילה ורואה רכבת אחרת שנכנסת באיטיות אל הרציף. שוב הוא מוצף התרגשות, בדיוק כמו בפעם שעברה, כמה קל היה להיכנע לכעס ולתת לזה לקרות.
מבטו עוקב אחר הנוסעים החולפים על פניו, מזוודות בידיהם, בדרכם לתחנות השונות. עיניהם פוגשות את עיניו ופונות ממנו הלאה, כאילו שכחו אותו שנייה אחרי שראו אותו. מצוין. איש לא יזכור אותו. כי הוא בו בזמן אחד וגם כולם, וככה זה היה תמיד.
