מוזרים I : אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין

מפתח הדבר לאנתולוגיה, אוריאל קון:
בורחס. זה היה השם, בכתב מסולסל, על כריכת הספר שקיבלנו בשבוע השני ללימודים בכיתה ז׳ בבית הספר ״שלום עליכם״ בבואנוס איירס. ספר עבה, 512 עמודים, בצבע לבן. אני זוכר אותו היטב, כאילו זה קרה אתמול. למעשה, אני מחזיק את הספר כעת, מולי, אחרי כמעט שלושים שנה. זה אחד הספרים ששלחתי לעצמי במטען כשהחלטתי לנסות את חיי הקיבוץ, בשנת 1997. בורחס: שם שעצם צלילו עורר בי באופן בלתי רצוני תחושה של כבוד, יראה ופחד, חשיבות, דבר מה המוצב רחוק למעלה, בלתי מושג, בפסגה, בסוף הדרך. אף אחד מהתלמידים בכיתה לא קרא אז את בורחס, כמובן. מי היינו אנחנו, התלמידים? בני מעמד הביניים של סוחרים יהודים־חילונים, מלומדים למחצה, כלומר מחזיקים בבית ספרייה קטנטנה כסמל או למען השאיפה המדומיינת לעלייה עתידית במדרג התרבותי. 

הספר שקיבלנו היה ״אנתולוגיית הספרות הפנטסטית (1940)״, בעריכת חורחה לואיס בורחס, אדולפו בִּיוֹי קָסארֶס וסילבינה אוֹקַמפּוֹ, במהדורתו השש־עשרה בשנת 1986, בהוצאת סודאמריקנה, ספר חובה בסוף בית הספר היסודי. ״אנחנו נקרא את בורחס?״ שאלנו את המורה, צעיר עם שיער ארוך אסוף בקוקו, כפי שהיו נראים אז המורים שלנו לספרות: מעין גיבורים ״מגניבים״, מודלים לחיקוי. מיותר לומר שלא היה לנו מושג מה פירוש המילה ״אנתולוגיה״. אבל קראנו בסיפורים במשך כל השנה, הן בשיעור והן בבית. היה בסיפורים הללו משהו משחרר, שמח, שאפתני מבחינה כמותית, למרות כובד השמות של עורכי האנתולוגיה, והקריאה הייתה קלה, חגיגה לחושים. האנתולוגיה נהפכה בעיני רבים בכיתה לקופסת הפתעות, סרגל כלים, תמריץ לכתיבה, תרגיל לדמיון. לא רק עבורנו היה הספר כה חשוב, אלא שאותה אנתולוגיה של ספרות פנטסטית הייתה אבן דרך לשני דורות של קוראים וסופרים, אוסף מלמד, מעין בית ספר עטוף בכריכה.